Different worlds | גמור

פרק 92 - פשטות

פשטות
Song: My Way

כעבור חמישה ימים

הימים האחרונים היו לא פשוטים עבורי כלל וכלל. מצד אחד, אני ומייקל היינו בתקופה הכי מאוזנת שלנו, ומהצד השני, התקופה העמוסה ששוררת עליו בעבודה מכבידה עליו כל כך עד שהוא מגיע בכל ערב עם מטען חדש. אני משתדלת להתנחם בזה שלמדתי עם הזמן איך לעזור לו לפרוק את הבעיות במגע או שיחה טובה בגובה העיניים, ובזה שעם הימים שעוברים הוא לומד להכניס הביתה את ענייני העבודה קצת פחות.
בתחילת השבוע, הוא נכנס הביתה נסער, עייף ומותש, שחרר את עניבתו בחדות וירה את מילותיו מוצפות חוסר הסבלנות לכל עבר, אבל עם הימים שעברו, הוא למד אט אט לבצע את ההפרדה. אתמול הוא כבר נשק ללחיי בהתנצלות על שחזר עצבני, וסיבן את כל גופי באמבטיה מפנקת כשעדיין סירבתי לסלוח לו, עד שהוא הכניע אותי בנשיקה מלאת תאווה שהשכיחה ממני הכל. הוא בהחלט משתפר, אך עדיין עובד על זה. אני גאה בו שהוא לפחות מנסה. בכל זאת, עד עכשיו לא היה לו הצורך להפריד בין בית לעבודה, כי הבית היה אך ורק שלו, ככה שיכל לאפשר לעצמו לחוש כל שירצה מבלי להתחשב באדם, לעומת עכשיו, שיש מישהו שמצפה לו בכל ערב. הוא הרי לא יכול להשליך עליי את כל הכביסה המלוכלכת של העבודה שלו ולצפות ממני להכיל בצייתנות, אחרת הייתי שוברת לו את כל העצמות.
אני מעבירה דף בספר שאני אפילו לא מצליחה להתרכז בלקרוא ומחייכת כשאני נזכרת איך הופתעתי לראות את הצד המפנק שלו בפעולה. לפני יומיים קמתי לארוחת בוקר שהוא הכין לנו בעצמו בטענה שהוא שחרר את שרה ולקח יום חופש כי הוא מתכנן ״להראות לי בדיוק איפה הוא אוהב אותי בכל מקום בבית״ מה שהתגלה כיום המעייף והמענג ביותר שאי פעם היה לי.
כמעט לא הצלחתי לעצור את קולי מלבקוע בהד עצום כשהשכיב אותי על שולחן הסנוקר, או שטעם אותי כנגד האי במטבח. אני אפילו מסמיקה כשצץ במוחי הזיכרון על איך שגמלתי לו על כל זה במקלחת באותו ערב.
אפשר לומר שלא הצלחנו להוריד את הידיים אחד מהשנייה, מה שהיה נורא כואב ביום שאחרי, בו נאלץ להיות בעבודה כל היום ואני נותרתי עם כאב מתוק בין הרגליים והרבה זמן פנוי ששמחתי לנצל בקריאה או בשהייה לצד אימי, שהולכת ומתדרדרת מיום ליום.
במשך כל הימים האלה הלב שלי היה רווי דאגה לה אף על פי שאיני אפילו יודעת למה, הרי הסוף שלה ידוע לי מראש, ועדיין, אני כואבת אותו בכל יום ביומו.
לא יכולתי להתמודד עם האבן הכבדה שרבצה על ליבי במשך זמן רב כל כך לבדי, ככה שאתמול הזמנתי את איתי לאחוזה, וכמובן שהוא לא הפסיק להתפעל מכל פרט קטן בבית, ורק אלוהים יודע כמה הוא התאהב בשרה ובעוגיות שהכינה עבורנו.
ישבנו בסלון זמן רב ודיברנו על שני הגברים שבחיינו, שמחתי לשמוע כמה בועז עושה לו טוב ושהם אפילו מתחילים להעלות את הרעיון למסד את הקשר ביניהם. שאלתי אותו אם זה לא קצת מהר והוא חייך אליי במבט שליו ואמר; ״כשהגעתי למסקנה שאני לא מצליח לדמיין את עצמי בלעדיו, הבנתי שלעבור לגור איתו או לענוד לו טבעת יהיו הדברים האחרונים שיחברו ביני לבינו. החוט החזק שמחובר בינינו זוהר וחזק, ככה שחתונה לא מפחידה אותי, אלא רק מרהיבה והופכת לי את הבטן.״ חייכתי בהתפעמות ולא הצלחתי להעיף את המחשבה על מייקל עונד לי טבעת זהובה בטקס על הים, בשקיעה, ואיתי זיהה את זה במהרה. הוא הבטיח שאם ההצעה ממנו לא תגיע בקרוב, הוא בעצמו ילך ויחבוט בראשו את הרעיון, לא יכולתי שלא לצחוק.
כשהוא כבר היה צריך לצאת לעבודה, החמצתי פנים והבטחתי לו שבפעם הבאה אראה לו את הבריכה, מה שהוציא ממנו לסת פעורה וקללה גסה.
עכשיו אני יושבת בסלון עם הספר האהוב עליי ביד. במשך שנים רבות קראתי אותו שוב ושוב ושאבתי ממנו את כל הכוח הדרוש בשביל לשרוד ועכשיו אני באמת סוף כל סוף נהנית ממנו בנחת. מדהים לראות איך אני מסתכלת אחרת על אותו ספר בכל פעם שאני קוראת אותו מחדש, זה כאילו שההשקפה שלי משתנה בהתאם למה שאני עוברת.
היום יום ראשון ואני כל כך מתרגשת לקראת יום הניסיון שלי בסלון היופי מחר, ובעיקר מהעובדה שאני מקדישה את היום הזה אך ורק לעצמי. מייקל בעבודה ואני יושבת מול האי במטבח, מניחה את הספר הפוך על משטח העץ ומסמיקה כששרה שואלת אותי על היחסים שלנו ומצרפת קריצה. אני שמחה להגיד לה שהכל סוף כל סוף פשוט בסדר בינינו, ללא כל מתחים וסודות, והיא מחייכת באושר. אני כל כך מוקירת תודה לאישה הזאת, היא מכוונת אותי ושמחה בי אף על פי שהיא לא חייבת לי דבר. זה כל כך לא מובן מאליו.
אני מחייכת אליה וכשהמחשבות על אימי שבות ומתגנבות אל התודעה שלי, אני מחליטה ללכת לבקרה.
אני מכניסה את רגליי אל נעלי הבית החמות והגדולות שמצאתי בארונו של מייקל אתמול בערב ויוצאת מהבית, לא לפני שאני מתריעה בפני שרה שיצאתי לזמן קצר.
אני יוצאת מהכניסה הצדדית וחוצה את שביל הגישה, מכניסה את המפתח אל המנעול ופותחת את הבית.
אני מעקמת את אפי לאור הריח החנוק שעוטף את הבית וניגשת לפתוח את החלון בסלון, פונה אל החדר של אימי ממנו בוקע אור חלוש ונרגעת באופן לא מודע כשאני רואה אותה יושבת במיטתה וצופה בטלוויזיה בשקט.