Different worlds | גמור

פרק 102 - אבן מסוג גלילית

אבן מסוג גלילית
Song: one more hour
ממליצה לחזור ולהיזכר בפרק 101!❤️

״אני לא מתה עליה, אבל אולי היית קשוח איתה מדי?״ אני מסירה את המסקרה עם פד ספוג במים מיסלריים ומביטה במייקל שפושט את בגדיו מבעד למראה.

״ממש לא. הגיע לה אפילו יותר. תארי לך שהיית שותה מזה. ושלא נדבר עלייך, ליה. כמה חסרת אחריות את יכולה להיות?״ הוא ממשיך בנימת ההתקפה שלו, ואני נאנחת תחת אפי. לעזאזל, זה כאילו שהוא קיבל מחזור.
״אם היית שותה מזה... כוסאמק, בא לי לשבור לו את הצורה רק מלחשוב על זה.״ הוא מאגרף את כפות ידיו, ואני כמעט ולא יכולה להסתיר את החיוך הקטן שמבצבץ על שפתיי. לא שאפשר להאשים אותי, כל אחת אוהבת שמגינים עליה.

״אבל לא שתיתי. נכון? קדימה, שכח מזה.״ אני דוחקת בו, וזורקת את הפד הקטן אל הפח.

״זאת הייתה טעות ללכת איתה, הייתי צריך לחשוב על זה שהיא תיקח אותנו לשם. ועוד הלכת לשם לבושה ככה.״ הוא משפשף את פניו בעצבנות, ואני מתקדמת אליו, ועוטפת אותו בחיבוק. לוקחים לו כמה רגעים עד שהוא נרפה ומחזיר לי אחד.

״מייקל, אני בסדר. שמרת עליי, נכון? אני שלך, אז זה לא משנה מה אני לובשת ומול מי. בסופו של דבר אתה היחיד שרשאי לראות ולגעת בדבר האמיתי.״ אני מנסה להרגיע אותו, והאצבעות שלו, שמלטפות את השיער שלי בשקט, אומרות לי שאני מצליחה.
״בינתיים אני זו שצריכה לפחד עליך. אם רק היית רואה איך הבנות שם, שלבשו פיסת בד קטנה כל כך על הגוף דוגמנית-של-ויקטוריה-סיקרט שלהן הסתכלו עליך, היית מסכים איתי. שילכו לעזאזל, הן ממש טרפו אותך בעיניים.״ אני נזכרת במבטים שנזרקו אלינו מכל עבר, והעצבים מתחילים לרתוח בדמי.

״אז מזל שאני שלך.״ הוא רוכן ולוחש אל אוזני. ״מחר האזכרה.״ הוא אומר לפתע, ואני מתנתקת ממנו ואוספת את ידיו בשלי, לוחצת עליהן בנחמה.

״אנחנו ביחד בזה.״ אני מזכירה לו, והוא מחייך אליי חיוך עצוב.

״תודה שאת מקבלת את זה שהייתי קצת טמבל היום.״ הוא אומר פתאום, ואני מרחיבה את החיוך.

״לא היית טמבל, היית טמטמבל.״ אני מתקנת אותו, והוא מחייך כשאני צוחקת מהבדיחה של עצמי.

״הצחוק שלך הוא התרופה הכי טובה שלי.״

*

אני מרגישה את המזרן רועד תחת גופי השוכב על צידו. העיניים שלי נפקחות והחושך עדיין עוטף את החדר, אני עדיין מרגישה את הניעות הקטנות של המיטה תחתיי, ומרימה את ראשי בכדי לחפש את מקור התזוזה. החדר חשוך, ואלו רק אנחנו, אך ליבי עדיין הולם בבהלה. אני מסתובבת אחורנית, ומתיישרת באחת כשאני קולטת את מייקל.
גופו נע וזע ברעידות קטנות של התכווצויות שריריו, זיעה קרה מתבצרת על מצחו ופניו, ושפתיו נפתחות ונסגרות, אך מלבד נשימות כבדות ומהירות לא יוצא מהן דבר.
״מייקל,״ אני מניחה את ידי על גופו הלח. הוא זז כאילו הוא חולם שהוא רץ ממש מהר.