Different worlds | גמור

פרק 65 - בולשיט

בולשיט
Song: בלילה בלילה - הפרויקט של עידן רייכל

יש לי צרבת, אני רוצה לברוח מהמקום הזה. אני מנסה לשדל את הרגליים שלי לזוז ולרוץ מכאן, אבל למוח שלי יש תוכניות משלו והן אינן מגיבות לי, אלא רק נשארות נטועות במקומן ללא היכולת לזוז. אני שומעת את הנשימות שלי בחוזקה באוזניי, כאילו אני נמצאת בתוך האוקיינוס, רק אני והן. מדי פעם, פעימות הלב שלי מהדהדות במוחי ואני מרגישה איך החדר נסגר עליי. שונאת את ההרגשה הזו.
אני סוקרת את שירה שמתרוממת על רגליה וממלמלת אליו דבר מה, לאחר מכן היא רוכנת ונושקת בעדינות לצד פיו והבטן שלי מתכווצת. אני לא יכולה לשחרר את המחשבה שהיא הריחה את הריח שלו, שהוא בעצם שלי, את הדבר משכר החושים שהוא מפיץ, שעכשיו גם היא נהנית ממנו.
היא פוסעת פנימה, ומשום מה אני לא מצליחה לקלוט את מה שעיניה הגדולות משדרות לי. אני מנסה להבין את המבט ולפרש אותו. האם זהו יצר הנקמה? הרכושנות? האם היא אוהבת אותו?
אך אני לא מצליחה להבין דבר מלבד החיוך המרוצה שמרוח על שפתיה.

אני שונאת אותה.

היא חולפת על פניי וכתפה מתנגשת בשלי במקצת, לבטח בכוונה. אני מועדת מעט אך מתיישרת בחזרה, לא מצליחה להתיק את עיניי מהגבר יפה התואר שלמולי, שבאופן מפתיע המחשבה עליו מכאיבה לי כרגע.

הוא היה צריך לדבר איתך.
תת המודע שלי יוצא להגנתי לשם שינוי ואני מתפתה להסכים איתו.
עשיתי טעויות, והרבה מהן, והוא היחיד שממש חשפתי אותן בפניו. לא יכולתי להעלות בדעתי מצב שבו הטעויות האלה יחזרו לחיים שלי ויעמדו בינינו, וחשבתי שהוא יעשה הכל בשביל לחזור ולעמוד לצידי, ולא כנגדי.
העיניים שלי נעוצות בדמות הרחבה שנכנסת מפתח המרפסת, בביטחון, ואני מנסה להוציא הגה אבל הגוף שלי נוקשה, נעול, לא נענה לי.

״אני שואל את עצמי, מתי התכוונת להגיד לי את זה?״ המילים שלו נשמעות לפתע, והמבט שעל פניו... הוא אפילו לא כועס, וזה רק מעורר בי חרדה כפולה. הוא... הוא מאוכזב. אני סוקרת את הגבר שאני אוהבת עד כאב, נלחם באגו הפגוע שלו ובונה את המגננות שלו מולי בחזרה, כחוצץ בינינו. אני ממש מצליחה לראות את חומות ההגנה שמונעות ממני להגיע אליו, והוא מרוחק, יותר מאי פעם.

״פחדתי מהתגובה שלך.״ המילים מדברות בעד עצמן והוא נד בראשו, מגחך.

״פחדת מהתגובה שלי...״ המילים שלו נוטפות זלזול, מערבלות את הבטן שלי. ״יש משהו שאת לא מפחדת ממנו, ליה?״ אני מרגישה כאילו השליך אותי על הקיר. הוא משתמש בחולשות שלי נגדי, בפחדים שלי כנשק, כמו תמיד...

״מה היא סיפרה לך?״ אני שואלת והוא מביט בי במבט חסר אמון, זר.

״לא משהו שאת לא סיפרת, רק חבל שהשמטת כמה פרטים חשובים.״ הוא מטיח בי ואני כמעט ומועדת אחורה, הוא במצב רוח מלחמתי ואני כל כך מותשת, במלחמה הזו ההפסד שלי ידוע מראש.