Different worlds | גמור

פרק 20 - רחבת ריקודים

רחבת ריקודים

״מאיפה אני אמורה לשלם את הסכומים האלה?״ אני נאנחת כשאני מביטה בהודעת המייל שקיבלתי מבית החולים בעודנו יושבים על המיטה בשעת הצהריים. לא מספיק המצב רוח שלי, עכשיו גם זה? מה כבר יכול להיות יותר גרוע? למרות שאני כבר לא יודעת. הכל יכול לקרות.

״מה קרה?״ מתיישב לידי רפאל לאחר שלבש את חולצתו האפורה.

״אתה זוכר שסיפרתי לך שאמא שלי בהשגחה כבר שבועיים?״ אני שואלת והוא מהנהן בתגובה. ״כל הטיפולים שלה והשהות שלה שם, עולים סכומי עתק, אין לי מאיפה לשלם את זה.״ אני משפשפת את מצחי בידי בייאוש.

״המשכורת שאת מקבלת כאן לא מספיקה?״ הוא מלטף את גבי בתמיכה. ״היא גדולה אבל לא מספיקה, אני משלמת משכנתא, חשבונות, ארנונה, אין סוף לתשלומים.״ אני רוטנת, נשכבת לאחור.

״אל תתעסקי בזה עכשיו, אני אעזור לך, נמצא דרך.״ הוא נושק ללחיי ואני מחייכת. הוא מנסה לעזור וזה משמח אותי.

״קדימה, אני צריכה ללכת לעבוד. אתה יכול להישאר כאן, נתראה אחר כך.״ אני נושקת לשפתיו, מפתיעה את עצמי מהצעד הזה. הוא מחייך אליי ואני מסדרת את בגדיי למול המראה בפעם האחרונה, ניגשת אל דלת היציאה.

*

״מתי הספקתם!?״ פוער איתי את עיניו.

״הכל קורה כל כך מהר שכבר הפסקתי לעקוב.״ אני נושפת, ממשיכה לחתוך את העגבניות.

״אני לא רוצה להגיד ״אמרתי לך״ אבל אני אגיד את זה בכל זאת, אמרתי לך.״ הוא מחייך חיוך מתגרה ואני מגלגלת את עיניי.

״אני אפילו לא יודעת למה אני משתפת עם זה פעולה, באמת לא נעים לי ממנו.״ אני נאנחת באשמה.

״הוא כמו ריבאונד. ותאמיני לי שהוא מרוויח מזה בדיוק כמוך.״ מוסיף איתי ואני מנידה בראשי לחיוב. בכל זאת, גם הוא לא מרגיש אליי דברים, שנינו מרוויחים מזה את מה שאנחנו רוצים. הוא רוצה סקס, ואני הסחת דעת. זה כל מה שאני צריכה.

״חכה שתשמע מה היה לי עם מר ברינסון.״ אני מחייכת חיוך עצוב כשאני נזכרת בדבריו הקשים. זה היה חד כתער, מה שהוא אמר.

״זה לא מפתיע אותי שנתת לו לגעת בך, הרי זה היה ברור. איפה שיש מעט מגע את כבר שם. רואים את זה על הצוואר שלך.״

באיזו זכות הוא אומר לי את זה, ולֶמַה זה הופך אותי? אני כמו כולם נהנית ממגע. שלא נדבר עליו, מנצל אישה אחר אישה רק לצורך מגע, איך הוא מסכים לעצמו לשפוט אותי, לעזאזל!?

״ליה.״ מעיר אותי איתי ממחשבותיי.

״אני רק נזכרת בזה ומתחשק לי לבכות.״ אני נושכת את שפתי התחתונה במטרה למנוע מהדמעות לרדת.

״אנחנו לא חייבים לדבר על זה עכשיו, תספרי לי בזמן שלך.״ הוא פונה אליי בקול רך ואני מהנהנת, מעריכה את הרגישות שלו. ״אבל אני יכול להבטיח לך שהוא לא מגיע לך לקרסוליים, את לא צריכה להתייחס למילים שלו ברצינות.״ הוא תומך בי ואני מחייכת אליו בהוקרת תודה.