Different worlds | גמור

פרק 31 - זיכרון ישן

זיכרון ישן

קרני השמש שחודרות מן הוילון השקוף עוד מהזריחה הן בלתי נסבלות כשהן מסנוורות אותי ללא הרף, וכל מה שנותר לי לעשות זה להתעורר בצער על כך שלא אמשיך לישון עוד. אני מתיישבת ונאנחת בכעס על ששכחתי להגיף את התריס אתמול והנה השעה רק שש וחצי בבוקר ואני כבר ערה. ידיי מסיטות בעצבים את השמיכה מגופי ואני מדדה אל המקלחת, רק המחשבה על מקלחת רותחת עם קצף בריח לבנדר מנחמת אותי ברגע זה.

*

אני משפשפת את ידיי זו בזו במטרה להטמיע את הקרם בעורי, אומנם אני לא אחת שנוהגת למרוח קרמים בכל יום, אבל מדי פעם העור שלי זקוק לזה, לתחליב השמנוני בריח הוניל. ידיי מהדקות את שיערי לקוקו גבוה ואני מביטה במראה באדישות, עוד יום מתוח. רגליי נותרות לעמוד מול המראה לכמה רגעים כשתחושת בטן רעה תוקפת אותי, יש לי תחושה נוראית בנוגע להיום. נושפת את האוויר מריאותיי, אני מתקדמת אל היציאה, בתקווה שהיום יהיה אחרת.

*

״זהו?״ אני מראה לאיתי את כמות המלפפונים החתוכים והוא בתגובה שולח הנהנון קצר ורשמי.
אני נאנחת ומרוקנת את קרש החיתוך אל הקערה, מנסה לברוח ממבטיה היוקדים של מאיה. מצוין, עכשיו יש לה עוד סיבה לשנוא אותי אחרי אתמול, ואני מבינה אותה לגמרי. ״אם אתם לא צריכים עוד עזרה אני אלך לשאוף אוויר עד להגשה ברשותכם.״ אני מביטה בהם ולוקחת את שתיקתם כהסכמה.

*

אני מוצאת את מרפסת הלובי הגדולה כמקום שקט בו אוכל להיות קצת לבד ובמקביל ליהנות מהאוויר הצח של הבוקר שמעט צורב את גרוני.
מתענגת על ריח האדמה הרטובה בעקבות המבול אתמול בלילה, אני נשענת על המעקה הקר כשפניי פונות אל האופק. יום אחד חם, יום אחד קר, לעזאזל עם ההתחממות הגלובלית, כדור הארץ כל כך יפהפה ואף אחד מאיתנו עושה משהו בכדי לשמור עליו כך. בעודי נאנחת לאור המחשבה העגומה אני נהנית מיופיים של ההרים הגבוהים באופק. אצבעותיי משרטטות איורים על המעקה הרטוב עם טיפות המים הצוננות כשאני שוקעת אל המחשבות.

״ליה מרקס?״ נשמע קול מבהיל וזר מאחורי גבי. אני מסתובבת בחדות למשמע שמי ומופתעת לגלות דמות זרה אך מעט מוכרת ניצבת למולי. עיניי מתכווצות בניסיון לזהות את האיש וכשאני מזהה אותו אני פוערת את פי בתדהמה.

״תומר גילטמן?״ קולי מופתע וחיוך קטן ומובך נפרש על פניי. תומר גילטמן... אותו מפקד שחצן ויפה תואר שלקח את בתוליי בתקופת הטירונות. ״מה אתה עושה כאן?״ אני מגרדת את עורפי, איני יכולה שלא להכריז על המרפסת הזאת כמקוללת, בכל פעם שאני עומדת כאן ביום חורפי וקר, נכנסת דמות חדשה לתמונה. והפעם, זאת דמות חדשה - ישנה. הוא מתקרב אליי ואני מעט נרתעת אחורנית כשפלאשבק מוכר קופץ בזכרוני.

״אני רוצה שתקח את בתוליי.״ אני ממלמלת אל עבר הבחור בדרגה הגבוהה שהוא במקרה גם המפקד שלי. תלתליו השחורים סוררים על מצחו מאז התספורת הראשונה שלו בצבא, וכולן מדברות על כך. שפתיו הנפוחות מתעקלות לחיוך שומר סוד ואני מעט מופתעת שהוא אפילו לא חושב להתנגד. הרי גם אני וגם הוא יודעים שזה אסור בתכלית האיסור.