Different worlds | גמור

פרק 37 - מראות האושר

מראות האושר

הטמפרטורה עולה בארבע מעלות בחדר הזה, חם לי, אני בוערת. לחיי סמוקות, מבושה, מחשש, מלהט, מתשוקה, מאהבה...

הוא מנשק את צווארי, נשיקות קטנות וחמות, כאלה שמשאירות חותם. גם אם לא נראה לעין, אני אזכור לעולם שזה המקום בו הוא נישק אותי. הנשיקות הקטנות שלו מגיעות לאזור בית החזה שלי ואני רועדת, בעיקר מתשוקה, אבל גם בגלל שאני מפחדת.

מה אם אני לא מספיק טובה?

מה אם הגודל לא במקום, אם פספסתי בגילוח ברגליים, מה אם לא יאהב מה שיראה? ״תרגעי, ליה, את לחוצה.״ אני שומעת את קולו לפתע, עיניו מורמות אל שלי והייסורים שהשתקפו בעיניו לפני כמה שעות התחלפו בשליטה, הוא יודע טוב מאוד שזה האזור שלו, מגרש הבית שלו - בו הוא שולט.
מאז הרגע בו התוודינו אחת כלפי השניה אנחנו מתנהגים כמו זוג דביק. צחקנו, התנשקנו - הרבה. דאגתי שהוא יאכל וישתה והוא אפילו התקלח עד שהתפכח לחלוטין, ועכשיו אנחנו מוצאים את עצמנו באינטימיות חדשה, חדשה-ישנה.
הדברים בינינו נראים אחרת פתאום, הרבה יותר ברורים, והוא מחזיק במושכות הפעם.

״רגע.״ אני עוצרת אותו כשידיו מגיעות לשולי חולצתי. ״א-אני מפחדת.״ אני מודה לבסוף והוא מעלה את עיניו מגופי בפתאומיות, מרים את עצמו אל פניי בחזרה, ומבטי מושפל מטה מבושה.

״תסתכלי עליי.״ אגודלו מונח על סנטרי, מיישר את מבטי אליו. ״את הדבר הכי יפה שראיתי מעודי, ליה, את כל מה שאי פעם הייתי צריך, ורציתי. תפסיקי לפחד, איתי את תמיד בטוחה.״ הוא לוחש על שפתיי ומיד לאחר מכן מניח נשיקה ארוכה, עדינה ורטובה.

״מה אם... מה אם לא אעמוד בציפיות שלך, מייקל?״ אני ממשיכה לשתף אותו בחששותיי והפעם עיניו מתרחבות בכעס. הוא מתרומם ממני ברגע ואני מרגישה איך הקור שוב ממלא את החדר.

״קומי.״ הוא דורש ואני משפילה את עיניי מטה, קצת התנגדתי, השתהיתי, וכבר הוא מוותר. ״קומי.״ קולו עולה באוקטבה ואני מצייתת. עיניי מחפשות אחר הג׳קט שלי וכשאני מוצאת אותו, אני מרימה אותו מן המיטה ומשחילה את זרועותיי פנימה. ״מה את חושבת שאת עושה, לעזאזל!?״ קולו חזק מאי פעם.

״הולכת, זה מה שאתה רוצה, לא?״ אני חותמת את שפתיי, סורקת בעיניי אחר נעליי שבטח נכנסו תחת המיטה.

״תורידי את זה, ליה. מה את עושה?״ הוא מצקצק בלשונו ומתקרב אליי. ״תפסיקי עם השטויות, ובואי איתי.״ הוא פושט מעליי בבת אחת את הג׳קט ובועט בנעליים בחזרה מתחת למיטה, אוחז בידי. אני מעקמת את מצחי ומשתרכת אחריו, ואז אנחנו נעצרים, מול המראה. הוא פשוט מעליי את חולצת הפיג׳מה שלי, ואני שותקת.
״תסתכלי.״ הוא מצביע על המראה ואני מרימה את עיניי וממקדת אותן בהשתקפותי. ״איך לעזאזל-״ הוא נושף לרגע, ומניח את ידיו על אגני. ״איך לעזאזל את יכולה לחשוש עם הגוף הזה, ליה?״ הוא שואל בישירות ואני מושכת בכתפיי.