Different worlds | גמור

פרק 98 - פרופורציות

פרופורציות
Song: Lady in the wall

נ.מ מייקל!!!!!
-כמה שעות קודם לכן-
השמש חודרת לי אל העיניים בזמן שהרוח החמימה גורמת לשיערי לדגדג לי את המצח. אני פוקח את עיניי לאט, והטעם בפי מר. היום אליו קמתי הוא לא סתם יום רגיל, ואני יודע שהוא ראש חודש עוד לפני שאני צריך להסתכל בלוח השנה. הגוף שלי מעקצץ, אולי מהשמש היוקדת, או מהמתח המצטבר בו, אבל אין ספק שקמתי במצב רוח רע, כמו כל יום בחודש הקרוב.
היד שלי מחפשת אותה לצידי להתנחם בה, בגוף החם והמושלם שלה, בשיער המשי שלה, בחיוך היפהפה שלה, בשדיים השופעים שלה ובקול הרך שלה, אך היא לא כאן, זהו רק סדין קר מתחת לידי. אני מתרומם לישיבה, נדרך כשאני מאשר את העובדה שליה לא לצידי, וקם על רגליי.

אני מייבש את פניי במגבת בזמן שאני לא יכול שלא להיות מוטרד מהיעדרה של ליה. לקחתי חופש מהעבודה, רציתי להיות איתה היום, אני צריך אותה היום, וזה כל כך מוזר ומעצבן בו זמנית שהיא לא נמצאת, אפילו שאין לי זכות לכעוס. ולמען השם, היא אפילו לא עובדת היום.
אני מנתק את הטלפון מהמטען ומדליק אותו אחרי שהיה כבוי עוד מאתמול, כשנגמרה לי הסוללה.
הרגליים שלי טופפות על הרצפות כשאני יורד אל המטבח. אולי היא כאן?
הבית שומם, ואני נאנח, מניח את הטלפון על הדלפק ומתקדם אל מכונת הקפה, מכניס קפסולה אחת ולוחץ על כפתור ההפעלה.
אני נשען על זרועותיי על השיש הקר וממתין לקפה, אני סומך עליה, יש לה גם חיים משלה ועניינים משלה, אבל זו לא התנהגות אופיינית לה, לא מתאים לה להיעלם מבלי לפחות להשאיר הודעה. אני פותח את הנייד ונכנס אל ההודעות שלה שפספסתי עוד אתמול, לא יכול שלא לחייך מהמילים שלה, כמה היא מתוקה כשהיא משועממת.
צלילים זעירים מעקצצים באוזניי ואני מניח את הנייד על הדלפק והולך בעקבותם, אל הסלון.
הטלוויזיה דולקת, ככל הנראה בגלל שרה, היא
כנראה קמה מוקדם בבוקר כהרגלה לסיים את הסידורים לפני שיצאה ליום החופש שלה ושכחה לכבות אותה כרגיל...
אני חוזר אל המטבח, לוקח את כוס הקפה ושב אל הסלון, מתיישב על הספה.
אני מנסה לשחרר את המחשבות הטורדניות על ליה בצפייה מנותקת בחדשות אך לא מופתע מכמה שזה לא עובד, זה פשוט הזוי כמות הפעמים שהם יכולים לחזור על אותו עניין, ואותה כתבה.
התכנית נגמרת ומתחלפת בשידור חי של תוכנית בידור צהובה, אני לא סובל אותן. אני מחפש את השלט, אך שמי תופס את עיניי בכותרות. מה הפעם?
אני לא מופתע, לוגם מהקפה וקורא את הכותרות.

׳מייקל ברינסון, הרווק הנחשק, חוזר אל השוק?׳ אני לא מייחס הרבה חשיבות לכותרות אבל באותה מידה לא ממהר להעביר ערוץ.
אני לוגם שוב מהקפה, ועכשיו תמונות נפרשות על המסך.
אני מצמצם את עיניי כשאני מזהה דמות מוכרת, זו ליה. היא יושבת בבית קפה, מול גבר אחר.
מה לעזאזל פאקינג קורה?
אני מנסה להרגיע את עצמי, הצהובים האלה בתכניות מנסים להוציא את הכל מהקשרו, אני חייב לסמוך עליה, יש לה הרי הסבר בוודאות.
אני מנסה להבין מה קורה, למרות שגלגלי האגו מתחילים לחוג סביב עצמם, ונהיה לי חם.
קצב הנשימה שלי מאיץ ואני שותה עוד מהקפה כשהגרון שלי מתייבש, אך התמונה הבאה גורמת לו להיות מר, חמוץ וצורב.
הנוזל זורם בגרוני כמו חומצה ששורפת את כל העומד בדרך, היד העדינה שלה, אותה אני מזהה ממרחקים, מושטת קדימה, כשהגבר הזר ההוא מניח את ידו הגדולה והמזוינת על שלה.
אני כבר מתחיל לחשוב פחות בהיגיון כשהפיוזים מתפוצצים לי במוח, אני לא יכול לסבול את העובדה שהיא פינתה את זמנה עבור גבר אחר, שהיא יושבת מולו בבית קפה במקום לקום איתי באותה מיטה בבוקר, שהוא פאקינג נוגע בה.
אני שם לב פתאום שהיד שלי, האוחזת בספל רועדת, ואני מניח אותו על השולחן. אך הרעידות בגוף שלי לא עוצרות, אלא רק מתחזקות, בכל פעם קצת.
אני רוכן קדימה, מותח את צווארי כשאני מרגיש איך השרירים שלי מתכווצים בתוך עצמם, עולים באש.
התמונות ממשיכות לזוז על המסך, מתחדשות, בעת שהאידיוטים הרכלנים מדברים ברקע, אבל אני ממש לא שומע כלום כרגע.
התמונות עכשיו משתנות, מזוויות שונות, מרגעים אחרים, והבן זונה נחשף.
הפנים שלו, מבוגרות ועייפות, אפילו מיואשות, נמרחות על המסך.
הדם שלי עולה באש, מבעבע בעורקיי, כשאני מזהה את הפנים האלה.
מניאק. אותו מניאק ששם רגל בדרכו של אבי עכשיו חוזר ויושב בבית קפה מזוין יחד עם הבחורה שלי?
מה פאקינג קורה?!
אני קם על הרגליים. אני חייב לזוז, חייב לקבל הסברים, אני הולך מצד לצד כשאני מנסה להרגיע את עצמי. אני מרגיש איך אני מאדים, מתחמם.
לפני כמה שנים, עוד כשהייתי צעיר מכדי לנהל חברה משל עצמי, נכנסתי לעבוד תחת אבי, שניהל חברה משל עצמו.
הכל הלך כמתוכנן, עד שאחד העובדים שהעסקנו החליט להפר את חוזה הסודיות ולגנוב מידע חשוב וסודי ממני ומהמשפחה שלי.
אחרי האכזבה מההזדמנות הראשונה שלי למשפחה, למדתי להעריך את ההזדמנות השנייה שלי פי כמה וכמה. אחרי שגיליתי שהם לא מתכוונים לאכזב אותי כמו האמא אליה נולדתי, נדרתי אמונים לזוג שהציל לי את החיים. בזכותם השתקמתי, ואני אסיר תודה על כך. לא יכולתי להכיל את זה שמישהו בוגד במשפחה שלי והמידע שנגנב מאיתנו היה חשוב וגרם לנו להפסיד כמה מאות מיליונים. ניהלנו משפט ראוי וחוקי, כפי אבא שלי תמיד דאג לעשות, על אף שהיו בידו גם אמצעים אחרים. אך המשפט נמשך שנים ובסוף לא יצא ממנו כלום. כעסתי נורא, בערתי, כמעט כמו שאני בוער עכשיו.
זה כבר לא עניין של כסף, וגאווה, עכשיו הבחורה שלי מעורבת.
אני מנסה לחשוב על הסבר הגיוני, למרות שאני על סף שיגעון. מה, לעזאזל, יכולה, להיות, הסיבה, שלה, להיפגש, איתו?!
אני מנסה לשאול את עצמי זאת שוב ושוב, ואין שום פאקינג הסבר הגיוני שעולה לי לראש.
כשהייתי ביסודי לימדו אותי לעשות אחד ועוד אחד, ולעזאזל עם כמה שהתרגיל הזה נראה כמו חשבון פשוט.
אני לא יכול להתעלם מהעובדה שהכל נראה הגיוני כל כך, ועם זאת חלק גדול מאוד ממני רוצה להאמין שלא.
אני לא יודע מי הוא בשבילה, אך כשאני קורא את שפת הגוף של האישה שלימדה אותי בעצמה לעשות את זה, אני מגלה שהוא אכן משהו בשבילה, וזה רק גורם לי לאבד את עשתונותיי אפילו יותר.
זה מוזר מכדי להיות הגיוני, איזה מן סיבה יש לו לחזור עכשיו, שמעתי בכלל שהיה בחו״ל, ומה הקשר שלה לסיפור?!
אני משתגע, אין לי קצה חוט, אני אפילו לא מצליח לקחת את המובן מאליו כאופציה.
המובן מאליו הוא שהיא ניהלה איתו קשר כל הזמן הזה, וקשרה אותו אליי באמצעות הקשר שלנו, אבל זה נשמע מופרך. זו לא פאקינג דרמה טורקית!
אלו החיים שלי, היא החיים שלי, והיא לא הייתה מסוגלת לעולם לעשות לי דבר כזה, אני בטוח.
המחשבות חובטות בשולי מוחי כאגרופים רמים, ואני כבר לא מצליח לעמוד על הרגליים, אני מאבד את זה.
אני צריך לדבר איתה, ומהר.
תת המודע שלי נוזף בי להיות רגוע, ולא לקפוץ למסקנות כצפוי מהאימפולסיביות שלי.
וזה נכון, אני צריך פשוט לשכוח מזה, היא תחזור ובטח הכל יתגלה כאי הבנה מטומטמת.
אני משפשף את עיניי כשאני מתחבט ביני לבין עצמי, ומנסה בכל הכוח לשכוח מהפרשה המטופשת. אך כשהטלפון מצלצל אני נדרך שוב, ומבין שהפרשה הזו לא הולכת לשום מקום.
שיחת הטלפון חשודה, אני אף פעם לא מקבל ממנו שיחות סתם ככה, וכשאני עונה אני מבין עד כמה הכל רק ממשיך להסתבך לו, כמו בניין עם יסודות לא יציבים, כמו רעידת אדמה מתחת לרגליי, הכל קורס לי, בדרך הכי מזוינת שאפשר.