Different worlds | גמור

פרק 109 - פרפרים כחולים

פרפרים כחולים
Song: paint the town red

נ.מ ליה

״אתה יודע...״ אני מסובבת את אצבעי על חזהו של מייקל במעגלים, והוא מביט בי מבעד לחשיכה, בעודו מרפרף עם אצבעותיו על זרועי.
״עכשיו כשראינו את כל הסרטים הישנים, ושמעתי את אבא שלי, זה גרם לי לחשוב... איך אתה חושב שאבא שלי גנב את המידע?״ אני גומעת את רוקי בכבדות, וידו עוצרת, נשמטת מידי.

״למה את חושבת על זה?״ קולו מתכתי, רשמי, כפי שהוא מדבר עם אנשים מהעבודה. אני מבחינה בעצביו מתחילים לבעבע.

״סתם, אני סקרנית, מעניין אותי לדעת איך אבא שלי ניצל אותי.״ אני מגחכת בסרקזם, ומייקל מתרחק מגופי העירום, קם על רגליו ולובש זוג תחתונים חדשים.

״אל תתעסקי בזה.״ הוא מצווה, ואני נאנחת. אני רוצה לדעת.

״לאן אתה הולך?״ אני סורקת אותו. הוא לובש טרנינג אפור, מחליק על חזהו את חולצת הטריקו הארוכה בצבע כחול.

״לעבוד.״ קולו אדיש, וזה מטריף אותי.

״לעבוד? ממתי אתה עובד כשאתה איתי?״ ההורמונים הרגשניים שלי מכים בעורקיי.

״מישהו צריך לעשות את זה, לא?״ הוא יורק, ואני פוערת את עיניי בעלבון. הדמעות מתווצרות בעיניי עוד לפני שאני מצליחה לעכל את מילותיו עד הסוף... כפי שקורה לי כמעט בכל יום מאז חוסר האיזון ההורמונלי שלי.
״ליה...״ הוא נעצר, מבחין בעיניי הנוצצות.

״לך לעבוד,״ אני מסתובבת על צידי, ומושכת את השמיכה, עוטפת את גופי העירום מפניו ומצטנפת בתוך עצמי. אני שונאת שאין לו שליטה על המילים שלו. זה לא קרה לו הרבה זמן, אבל מספיק טריגר קטן מצידי והוא חוזר לירות בי את מילותיו הקשות כמו פעם.
המיטה שוקעת כשהוא מתיישב מאחוריי, ואני מוחה את דמעותיי בשקט.

״אל תבכי,״ ידו מלטפת את כתפי ואני נרתעת.

״אל תפגע.״ אני יורה, וידו נשמטת בשנית.
הוא מתרומם מהמיטה וטיפופי צעדיו נשמעים על רצפת הפרקט, הדלת נפתחת בשקט, ונסגרת אחריו.
אני קוברת את פניי בכרית ומאפשרת לעצמי לפרוק את עלבוני, עד שעפעפיי כבדים עליי, ואני נרדמת.

*

ידיים מוכרות וגדולות מושכות אותי בעדינות אל חזה חם, פעימות לב איטיות נשמעות באוזני, ואני מעפעפת בעיניי כשהריח המוכר מכה באפי.
״די,״ אני מתעשתת על עצמי, מתרחקת ממנו, אך ידיו מושכות אותי בחזרה אליו.

״תיקייה אדומה.״ הוא אומר לפתע, ואני מסתובבת להביט בו, עדיין מתרגלת לאור המעומעם בחדר.

״מה?״ אני מביטה בו בכעס מהול באי הבנה.

״שאלת איך אבא שלך גנב את המידע. הוא גנב אותו באמצעות תיקייה אדומה שהשארתי חשופה בבית. זאת הייתה טעות.״ הוא מסביר לאט, ואני מהנהנת. זיכרון עמום של תיקייה אדומה על השידה בכניסה ועליה פתק לבן עם מספר הטלפון של אבי משורבט עליו מבצבץ במוחי. הוא לבטח צילם את המסמכים כשהכנתי לו קפה, או לפני שהניח עליה את הפתק שהשאיר.