Different worlds | גמור

פרק 13 - אלכוהול

אלכוהול

״חכי,״ הוא נושם עמוק, אני מסתובבת אליו בלית ברירה - מצייתת לו. הרי יש לי אפשרות אחרת?
אם אמרה את פיו עדיף שאחזור הביתה על הטיסה הראשונה שיוצאת.

״אתה אמרת לי לשכוח.״ אני מטיחה בו, שוברת את הדממה ששררה בחדר. עיניו האפלות משחירות כמו הלילה ולסתותיו ננעלות מה שמדגיש את תווי פניו עוד יותר, ״זאת אומרת, מר ברינסון,״ אני ממלמלת בחרטה, מחפשת את המילים הנכונות. ״אני בסך הכל מבולבלת.״ אני נושפת את האוויר מריאותיי.

״אני מבלבל אותך?״ הוא מצמצם את המרחק בינינו שוב בעוד שאנחנו מתעלמים מהעובדה שכולם מחכים לנו שם בחוץ. כלומר... לו. אני מהנהנת כשעיניי מהופנטות מעיניו. הוא מעביר את אצבעו על לחיי בעודי עוצמת את עיניי ומתמסרת למגעו הממכר. ״רוצה לשמוע משהו?״ הוא מביט אל תוך עיניי, אני מהנהנת באיטיות, ליבי הולם בחזי והוא רוכן אל אוזני. אני מרגישה את נשימותיו החמות על עורי, ועוצמת את עיניי, מנסה לגרש את הצמרמורות שתוקפות את גופי בזו אחר זו. ״גם את מבלבלת אותי, ליה.״ הוא לוחש ובטני מתהפכת. הוא מיישיר מבט אל עיניי בפעם האחרונה ויוצא מהשירותים, מותיר אותי אחוזת הלם מאחור. חיוך נרקם על פניי ללא רצוני, אם אני מבלבלת אותו כמו שהוא מבלבל אותי, זה הופך אותי למיוחדת?
הרי הוא מיוחד בשבילי... זאת אומרת, אני לא יכולה להתכחש לניצוץ הקטן שאני מרגישה בליבי כשאני רואה אותו, להתרגשות שאני מרגישה כשהוא מביט אל תוך עיניי וכמובן לזיכרון המתוק שאני מריצה בראשי שוב ושוב בכל יום לפני השינה כשאני חוזרת לאותו הרגע בו שפתיי התרסקו על שלו, להרגשה האלוהית שהרגשתי.
אני לא מתכחשת לזה, אני אולי רק מעט מדחיקה. ממש מעט.

״כמה זמן היית שם? כבר חשבתי שקרה לך משהו.״ סורק איתי את גופי, מוודא שכל דבר במקומו.

״תרגע, בסך הכל עשיתי את צרכיי,״ אני מסבירה לו ושנייה לאחר מכן פניו מתעוותות בגועל. ״לא מה שאתה חוש-״ אני קוטעת את עצמי, מוותרת מהניסיון להסביר. עדיף שיחשוב שעשיתי את זה מאשר שידע את האמת, לפחות לעת עתה. אני מתיישבת בחזרה במקומי, מחפשת במבטי את עיניו אך הוא אינו משיב לי מבט. אני מתאכזבת מעט כשעיניו נודדות מדי פעם לקיילי שיושבת לצידו, כאשר הוא לוחש לה מפעם לפעם. אולי אני לא מיוחדת בכל זאת? אולי אני משחק כמו השאר? הרי הוא אחד שאוהב משחקים. אני לא יודעת...
מה שבטוח, אני לא הולכת לבדוק את זה על בשרי, לא אבטח בו.

*

אני ורפאל עומדים מחוץ למסעדה ונהנים מהאוויר הצח של איטליה בעודנו מחכים לשאר. ״תודה על הג׳קט,״ אני נזכרת לפתע, פושטת אותו מגופי ומוסרת אותו לידיו של רפאל כשהרוח הקרה מכה בעורי.

״תשמרי אותו.״ הוא מסרב לקבלו. אני מתכוונת לבטל את דבריו אך הוא אוחז בג׳קט בין שתי ידיו ומלביש אותו על כתפיי בחזרה. אני מחייכת במבוכה, למה לעזאזל אני מובכת לידו בכל פעם? אולי בזכות העובדה שאף אחד מעולם לא עשה דברים כאלה בשבילי...
״היה לי כיף היום.״ הוא פוצה את פיו, מפר את השקט הנעים.