Different worlds | גמור

פרק 95 - קארמה

קארמה
Song: As the world caves in

אני שוב מוצאת את עצמי מכרסמת את העור מסביב לציפורניים כשהחרדה מכרסמת אותי מבפנים. נאנחת, אני מנסה להרגיע את עצמי ופניו הזעופות של מייקל מיד קופצות אל ראשי. הוא שונא שאני עושה את זה, כמו שהוא שונא שאני מגלגלת לו עיניים, וכמו שבאופן כללי הוא לא מחבב יותר מדי דברים, אך אני בהחלט עדה למה שהוא כן מחבב. הוא דואג להזכיר לי את זה בכל מיני אופנים ודרכים, שאני לא ממש מסוגלת לשכוח. אם זה הסימן הסגול על אחד משדיי, סימן הנשיכה של שיניו על שפתי התחתונה ובעיקר הצמרמורת שהוא מותיר על עורי כשהוא נוגע בי באהבה. שלא נדבר על המילים שהוא יורה בצורה כל כך נכונה וכריזמטית שאני פשוט הופכת לחמאה. אני מחייכת, כבר מרגישה רגועה יותר, הוא פשוט לגמרי המקום הבטוח שלי.
אני נושמת עמוק וקמה להכין לי קפה, בתקווה שאראה רעננה יותר, בכל זאת, את הלילה במקום לישון העברתי מתחת למייקל, שדאג ללמד אותי היטב עד כמה אני ראויה למגע ועונג.
אני נעצרת בפתח המטבח ומרימה את ראשי אל השעון הגדול שניצב על הקיר הצפוני של המטבח, לא יאמן... כבר שתיים עשרה ורבע. אני מתחילה לחשוב שהוא לא מתכוון להגיע - לא שזה שינוי גדול במיוחד... אך אני עדיין תוהה אם אולי הוא נוהג לאחר ואני פשוט לא מכירה אותו דיה בשביל לצפות את זה מראש. לא שזה משנה, כן? לאחר לשיחה עם הבת שנטשת... זה כבר ממש כישרון בלהיות בן זונה.
״בוקר טוב, ליה.״ מחייכת אליי שרה, כשהיא מבחינה בי. ״להכין לך קפה?״ היא שואלת בחינניות ואני מנידה בראשי לשלילה.

״זה בסדר, אכין בעצמי.״ אני מחייכת חיוך קטן, ומתלבטת האם מתחשק לי קפה מהמכונה או נס.

״אני יוצאת לכמה סידורים, אחזור בעוד כמה שעות.״ היא אוספת את המפתחות שלה מהשיש ואני מהנהנת נמרצות, מצוין, אוכל לדבר איתו לבד, במידה והוא יגיע בכלל... אידיוט.

״את יודעת מה המספר שלי אם את צריכה עזרה.״ אני מזכירה לה, וניגשת אל הסוכר. נס קפה פשוט - הכי טעים.

״תודה, מתוקה.״ היא מניחה את ידה על כתפי בתנועת הודיה ואני מחזירה לה חיוך אחרון לפני שהיא פונה מהמטבח אל דלת היציאה.
אני נשענת עם גבי על השיש הקר, כוס הקפה שלי בין ידיי, ואני שוב במחשבות. אני סורקת את המטבח כשאני שומעת את דלת הבית נסגרת ומעבירה את ידי על השיש החלק, מופתעת מכמה שהוא מצוחצח. אני גומעת עוד לגימה מהקפה ושופכת את שאריות הנוזל בכיור, שוטפת את הכוס ומניחה אותה על עמדת הייבוש. ידי שולפת את הטלפון הנייד שלי מהכיס ואני בודקת האם מייקל כבר ראה את ההודעות ששלחתי לו, כנראה שלא, הוא והפגישות הרציניות שלו... דפיקת דלת נשמעת לפתע, ואני מתיישרת באחת.
אני נושמת עמוק, ומתקדמת אל הדלת, מביטה בדלת הרחבה סגורה לפניי, ודוחה את הקץ. אני לא חושבת שאני מוכנה לזה, למעשה, אני כמעט בטוחה שאני לא מוכנה לזה. אני לא חושבת שהוא יוכל לשנות או לחדש לי משהו, הדבר היחיד שיכול לצאת מלחדש את הקשר עם אבי - זה צרות.
אני גומעת את רוקי ונושמת עמוק, אוחזת בידית ופותחת את הדלת לרווחה.
בפתח הדלת עומד אבי, נמוך משזכרתי, סורק אותי. אני עושה כמוהו, ומביטה בו מלמטה עד למעלה, מפנימה כל פרט בו ומרכיבה פאזל חדש במוחי. זיכרון שונה לחלוטין מזיכרון העבר שלי מאבא. אני מופתעת לגלות עד כמה הוא שונה, לא ממש התעמקתי בו כש״זכיתי״ לראותו בביתה של אימי, נסתי על רגליי כל כך מהר שאפילו לא התאמצתי לוודא שזה באמת הוא - חוזר לחיי בזמן כל כך לא נכון.
״אפשר להיכנס?״ הקול שלו נמוך, ואני מתפקסת, עדיין המומה לחלוטין, מפלסת לו את הדרך פנימה.
אני סוגרת את הדלת אחריו, ומסתובבת, עוקבת אחריו אל הסלון. הוא ללא ספק חצוף משזכרתי, אם נתעלם מהעובדה שבכל זאת כיבדתי את אבי וראיתי אותו כגיבור שלעולם יציל אותי ואת אמא, לפחות כך קיוויתי שיהיה. אני מגחכת, נזכרת איך ליבי נשבר לרסיסים כשגיליתי שהוא לא.
״בית יפה.״ הוא מכחכח בגרונו, ומתיישב על הספה הרחבה.