Different worlds | גמור

פרק 69 - שממה

שממה
Song: הפרויקט של עידן רייכל - הכל עובר

״ראינו מי חזר על ארבע.״ אני מתגרה והוא מניח את ידיו על אגני.

״תכף את היחידה שתהיה על ארבע.״ הוא מאיים ואני חובטת בידי על חזהו, פונה להכין את ארוחת הבוקר.

*

״אני צריכה לזוז.״ אני מביטה בשעון שעל הקיר, מפנה את הכלים אל הכיור ומתזזת אל החדר במהירות, שולפת את מדי העבודה שלי ומתחילה ללבוש אותם על גופי.

״את רק הופכת את הכל לכל כך קשה...״ הקול שלו נשמע מאחוריי ואני מסתובבת אליו כשאני סוגרת את חזייתי.

״אז אל תסתכל.״ אני מושכת בכתפיי ולובשת את החולצה, שולפת זוג גרביים ומתיישבת על המיטה, פורמת את הקשר בנעלי הספורט השחורות.

״מישהי תוקפנית היום...״ הוא ממלמל ואני מהמהמת. אני מתוחה, קצת פקעת עצבים אם לומר את האמת. יש לי לחץ בחזה, אני מרגישה שמשהו לא בסדר, אני לא שלמה.
״הכל בסדר איתך?״ אני שומעת אותו בשנית ומושכת בכתפיי, אין לי תשובה לזה. דווקא כשהדברים נראים בסדר... אני מרגישה כל כך לא בסדר.
כאילו בגדתי בעצמי.

״אתה לוקח אותי או שאני אקח אוטובוס?״ אני שואלת בחוסר סבלנות והוא מעקם את גבותיו, לוקח את המפתחות שלו מהמדף ויוצא מהחדר שלי. אני נאנחת ומתהלכת אחריו בשקט, נועלת את הבית אחריו ובשתיקה, אנחנו מתקדמים אל הרכב הכסוף שלו, עוד אחד לאוסף... כמה מכוניות הוא מחזיק?
הנסיעה חולפת בשקט, ומדי פעם ידו מחפשת את דרכה אל ירכי, אך אני נצמדת אל החלון, משקיפה החוצה. אני מרגישה את העיניים שלו מפעם לפעם ננעצות בי, ואני כבר יכולה לדמיין מה עולה בראשו, הוא דואג.
״תודה.״ אני נאנחת, ולפני שאני מספיקה לצאת הוא אוחז בידי, מאלץ אותי לשבת בחזרה על מושב העור.

״אנחנו בסדר?״ הוא שואל בעדינות ואני מנידה בראשי.

״אני צריכה קצת זמן, בסדר?״ אני מתאמצת להעלות חיוך קטן על שפתיי והוא מכווץ את גבותיו, אך מהנהן לבסוף.
אני יוצאת מהרכב וטורקת את הדלת אחריי, מתקדמת בדרכי אל המסעדה בעוד שמחשבות רבות צצות בראשי.
אני לא יכולה להתעלם מהמועקה שאני מרגישה. מהמקום הכי בטוח שלי, העוגן שלי, הקשר שלנו הפך לכל כך מורכב ורופף. כמו חוט דק שמצליח לחבר בינינו בקושי. אני לא יכולה להתכחש למה שהיה, זה באמת פצע אותי מבפנים. אני עוצמת את עיניי בחוזקה כשאני עומדת במעבר החצייה וממתינה לאור ירוק, מעסה את רקותיי.
אני פוקחת את עיניי והאור כבר ירוק, אני מתקדמת לאורך מעבר החצייה בעוד שהלחץ הרובץ על חזי מסרב לעזוב אותי.
אני מבינה אותו, באמת. אני לא אשקר ואגיד שלא האמנתי לו, הוא היה כל כך כן איתי. ראיתי את זה בשפת הגוף שלו, בקול שלו, במילים שלו, במבט שלו... הבחור הזה דפוק ומושלם כאחד. אני לא יכולה להתעלם מההשלכות של מה שעבר על המעשים שלו, אני מצליחה להבין את חרדת הנטישה שהוא מנסה להסתיר.
עם כמה שאני רוצה לכעוס עליו, כל כך, אני פשוט לא מצליחה לשחרר את העובדה שאני באמת מבינה אותו, אך משהו בי עדיין לא רגוע.
אני מרגישה שהכל נעשה מהר מדי, שהדברים התבהרו בבת אחת, כמו הבזק אור שמש חזק שבוקע מהחלון היישר אל תוך עיניי לפנות בוקר.
פעמון הדלת הקטן מצלצל ומעורר אותי, ואני לובשת חיוך רחב על פניי כשדמותו של משה נגלית אליי מהבר.
״בוקר טוב.״ אני מניחה את דבריי על הכיסא הגבוה והוא משיב לי בחיוך גדול.