Different worlds | גמור

פרק 74 - סיוט לילי

סיוט לילי
Song: sia - I'm still here

אני מחייכת ובו בזמן סוטרת לעצמי מנטלית על כך שאני אפילו מוצאת את החוצפה לחייך ביום שכזה. היום גיליתי סופית שאמא שלי חולה באמת, פיזית, ונפשית... זכיתי לפגוש בה שוב את אותה פגועה מהעבר. רציתי להאמין שהאישה הזאת נרפאה, נמוגה, אך מסתבר שהיא רק הדחיקה אותה פנימה למשך כל הזמן הזה. והיום ראיתי אותה שוב, דווקא אחרי שחשבתי שאנחנו מתחילות להסתדר בינינו באמת.
אני לא יודעת מה אני מרגישה לגבי זה, אחרי כל כך הרבה פעמים שאת מתאכזבת מהעולם הפעם המאה ואחת כבר לא מזיזה לך, או כך לפחות את חושבת, כי למרות כל זה בכל נשימה שאני לוקחת הכובד על חזי מכאיב לי, המועקה מסרבת לעזוב גם אחרי כל הזמן הזה וזה תודות לעובדה שבכל פעם מגיח משהו חדש שגורם לה להתחדש ולהתחזק על חזי.

בפעם הראשונה זהו גבר פגום שהמגננות שלו יורות חצים לכל עבר, בפעם השניה אלו נשים חדשות-ישנות שמוציאות ממני צדדים שלא הכרתי בעצמי, או שהדחקתי פנימה - כמו שירה למשל, שחזרה ואיתה הציפה את כל מה שניסיתי לשכוח במשך שנים.
ומאיה... שגרמה לי להיזכר במשך יותר מדי זמן כמה גדלתי להיות האישה שמעולם לא רציתי להיות, וכמה שאני במקום האחרון שציפיתי לפגוש את עצמי בו - ממלצרת ומפרנסת את האישה שהשבעתי את עצמי לעזוב ברגע שאוכל. ועכשיו זה, מחלה ארורה שדווקא כשהכל נראה סוף כל סוף בסדר מרחפת מעלינו ומאיימת לשבור מחדש את כל הקרקע הבטוחה שהצלחתי לבנות.
אני מיואשת ועייפה ועכשיו אחרי שישנתי מהרגע שחזרנו הביתה אני מוצאת את עצמי מתהפכת מצד לצד כשאיני מצליחה להירדם יותר.
אני עירנית מאי פעם, מאדרנלין ומשובע משינה, ועכשיו רק שלוש לפנות בוקר...
אני נאנחת ובוהה בתקרה, מאזינה בשקט לנשימות העדינות והשלוות של מייקל השוכב לצידי, וכשמלמולים נשמעים לפתע אני מסתובבת על צידי ומביטה בגבר היפהפה שלצידי מכווץ את גבותיו מתוך שינה.
אני מחייכת לעצמי כשאני סורקת את עיניו זזות תחת עפעפיו כשהוא חולם ומנסה לדמיין את המקום בו נמצא עכשיו.
כשהנשימות שלו הופכות פתאום מהירות יותר אני מכווצת את גבותיי, נלחמת בצורך העז שלי לחבק אותו מהפחד שאעיר אותו, אך כשקולו מתחזק תחת אפו וגופו רועד, אני גומעת את רוקי בפחד ומתיישרת. סורקת אותו בדאגה.
אני מביטה במייקל דרוך וטרוד כשהוא מתנועע בשנתו, כאילו נלחם במשהו... במישהו.
״מייקל,״ אני לוחשת בשקט, תוהה מה עליי לעשות, האם להעיר אותו או להניח לזה לעבור? אף פעם לא באמת הבנתי מה לעשות במצבים מהסוג הזה.
המלמולים שלו מתחזקים ואני מבחינה בטיפות זיעה המתווצרות על מצחו ונרעדת. החלום הזה לא נראה כל כך טוב פתאום.
אני רוכנת לעברו בעדינות וידי מרפרפת על מצחו שנע מצד לצד בחדות וכשהוא נבלם בבת אחת אני סורקת אותו חנוקה. הוא כבר לא זז.
״מייקל.״ אני גומעת את רוקי, לוחשת את שמו שוב בתקווה שיתעורר ולא יבהל, אך כעיניו נפתחות בן רגע למולי והוא מזנק בבהלה, אני קופצת אחורה. ליבי הולם בחזי.