Different worlds | גמור

פרק 17 - אכזבה

אכזבה

״אתה ראית את זה?״ גופי מאדים במבוכה לאור הבעתו ההמומה של איתי.

״מי לא ראה את זה, ליה?״ הוא מחייך חיוך רחב.

״מספיק.״ אני מתחננת מבוישת כשאני מוחצת את כתפו בידי.

״את משפיעה עליו לגמרי.״ הוא נועץ את מרפקו בצלעותיי.

״אה, איה!״ אני רוטנת ומביטה בעיניו בזעם. ״זה לא משנה את העובדה שהוא משפיע עליי בחזרה.״ אני תוחבת את ראשי בין ידיי ומתיישבת במקומי למולו.

״הוא לא מתבייש בך, זה דבר טוב, לא?״ הוא שואל, נוגס מעוגת התפוחים. וגופי מתלהט בזעם.

״ממתי אני צריכה לשמוח שמישהו לא מתבייש בי?״ אני מכווצת את גבותיי.

״את צודקת, הוא צריך להתגאות במה שיש לו בידיים.״ הוא אומר במגננה.

״אתה אמרת.״ אני עוצמת את עיניי בגאווה כשאני מנסה למנוע מהחיוך לעלות על שפתיי.

״אבל אני רציני, הוא מוכר בדיסקרטיות שלו והופ, הוא לגמרי לא מסתיר את הקרבה ביניכם.״ הוא מסביר כשהוא מנקה את הפירורים שנשרו על חולצתו.

״זה לא מיוחד.״ אני חותמת את שפתיי כשעצב תופס את מקומו בגופי.

״מה הכוונה?״ הוא שואל, מביט אל תוך עיניי.

״גם אני ראיתי אותו כמה וכמה פעמים במצבים כאלה ואחרים עם נשים.״ אני מכחכחת בגרוני, מובכת לדבר על כך.

״הו, וואו.״ הוא מגרד בעורפו ושותק.

״וזה לא היה מראה מכבד במיוחד.״ אני מוסיפה, מותחת את שפתיי לקו ישר.

״אני מבין.״ הוא מרכין את ראשו לידיו. ״קדימה, בואי נצא מכאן, נשכיח אותו ממך קצת.״ הוא קורץ לי לפתע ואני צוחקת על כך בליבי. הלוואי וזה היה כל כך פשוט בעבורי. רעש הכיסא שנגרר על רגליו נשמע בחלל מבעד לרעש סכו״ם הכסף שנחבט בצלחות הקרמיקה. אני מתקדמת עם איתי אל עבר היציאה בעודי מגניבה מבט אחד אל השולחן המכובד ועיניי מבחינות במבטו המשועשע כשהוא מביט בקיילי כשעל פניה חיוך נבוך. לגמרי לא מיוחד... אני משפילה את פניי לרגליי ממשיכה להתקדם אל היציאה.
״קפה?״ שואל איתי כשהוא אוחז בתפריט הלובי.

״איתי, הרגע היינו בחדר האוכל.״ אני מגלגלת את עיניי לאור העובדה שהוא היצור היחיד על פניי כדור הארץ שלעולם לא שובע. אולי בגלל זה הוא הפך לשף, ככה הוא יכול לבשל לעצמו אוכל בכל רגע נתון.

״גלידה?״ הוא מרים את עיניו הבורקות מהתפריט הגדול.

״בסדר.״ אני ממלמלת בתבוסה, מודעת לעובדה שהוא היה ממשיך עד שהיה שומע תשובה חיובית. ״דווקא טעים.״ אני מחייכת, טועמת מגלידת הוניל המתקתקה.