Different worlds | גמור

פרק 86 - דוגמנית אדמונית

דוגמנית אדמונית
Song: Killing me softly
מוקדש לחברתי האהובה רוני שחוגגת יום הולדת היום, נא לברך אותה בתגובות!
@Roni88hi

זהו כבר היום השלישי מאז שמייקל טס והטיפולים הפכו יותר ויותר קשים בעבור אמא שלי ובעבורי. הנשיאה שלה לבית החולים, הנסיעות, השעות, ההשפעות. אני מרגישה שאני בתוך מערבולת שדוחפת אותי אל תהום ללא תחתית.
הנוכחות של מייקל כל כך חסרה לי, אני מדברת איתו בכל ערב אך כשאני שומעת כמה עייף וטרוד הוא מהעבודה אני משתדלת לחסוך בפרטים על הבעיות שלי, בניסיון לאפשר לו מרחב גם מעבר לעבודה, שלפחות יהנה גם מהחופשה עצמה. אך לא אשקר ואגיד שאני לא זקוקה לו.
אני רואה אותו בחדשות, כשהכתבים מתלהבים מהנוכחות שלו, אותה לא ניתן לפספס, ומצלמים אותו עובר עם שומרי הראש שלו ברחובות. אני מתמוגגת כשאני צופה בו מתהלך בגבריות טהורה עם המעילים הכבדים שהוא כל כך אוהב, כזה חדור, עד כדי כך שהוא אפילו לא מעניק מבט פה ושם למצלמות.

עכשיו אני יושבת בשעת לילה מאוחרת על הספה, תשושה מהיום הארוך כשבראשי מרצד המבט החם ומלא הרחמים שהאחות העניקה לנו בכניסה לבית החולים. כשצעדנו אל הכניסה, כאשר הייאוש והעייפות מציפות את ליבנו, היא הציעה לגלח את ראשה של אמא. הבטתי בה במבט כואב, ולא העזתי להסתכל על אימי, שנמנעה מקשר עין. ידעתי שהיא שומעת אותנו, ושהיא כואבת את זה, אך נאלצתי להנהן באנחה כבדה שמקבעת את הסלע הרחב שעל ליבי אפילו עוד יותר. היא הובילה אותנו אל חדר צדדי והעניקה חיוך מתנצל, אחזה במספריים והתחילה לגזור את השיער הדל והעייף של אימי.
לא רציתי לראות את זה, את השיערות שנשרו בזאת אחר זאת על הרצפה האפורה, לא רציתי לראות את המבט המרוחק של אימי כשהיא מביטה על דמותה במראה. ראיתי עד כמה היא שונאת את עצמה, וזה הכאיב לי בכל איבר בגוף. אני מבינה אותה, גם היא לא רגילה לראות את עצמה כל כך חיוורת, רזה ועייפה. היא לא רגילה לצפות בשקערוריות השחורות שתפסו את מקומן תחת עפעפיה, היא לא רגילה לצפות בגבותיה ובריסיה שהולכים ומדלדלים מיום ליום. האחות הניחה את המספריים ואחזה בידה במכונת הגילוח, חושפת את ראשה של אימי לחלוטין. קרחת, הראש עירום לגמרי. ואמא שונאת את זה, היא חשופה ופגיעה מאי פעם.
האחות כחכחה בגרונה והושיטה לי כובע גרב אפור, אחזתי בו בידי ונעמדתי מאחורי אימי, מלבישה ומסדרת אותו היטב על ראשה. אני מנענעת את ראשי כשאני נזכרת בתחושה המגעילה שהרגשתי בבטן שלי, כאילו לקחו את כל תכולתה ומהלו אותה במים מרים של פחד. כל הסיטואציה הזאת... אלוהים, אני לא מצליחה להתנתק מזה. אני נושכת את שפתי ומתאמצת לחשוב על משהו אחר ואיתי קופץ אל ראשי. כמה שהתגעגעתי אליו... מחר קבעתי לשבת איתו בבית קפה לאחר שאחזיר את אמא מהטיפולים במידה והיא תהיה יציבה, אני כל כך זקוקה לזה. אני צריכה לדבר עם מישהו, מאחר וכל השגרה שלי לאחרונה מתחילה ונגמרת בבתי חולים, כל תעסוקה קטנה אחרת היא משמעותית עבורי, בייחוד לאחר שהסברתי למשה את המצב והקפאתי את עבודתי לעת עתה, עד שהמצב עם אמא יתבהר. הוא הבטיח שבמידה ואהיה זמינה באופן ספונטני הוא יאפשר לי להגיע למשמרות.
אני נאנחת, מזפזפת בין הערוצים ונעצרת על החדשות כששמו של מייקל שוב מתנוסס על המסך הערב. אני מחייכת בגאווה.