Different worlds | גמור

פרק 77 - מכירים באמת

מכירים באמת
Song: sick boy

שום דבר לא מכין אותך לרגע בו את סוף כל סוף מקבלת ממנו אישור. כל הזמן הזה הסכר רק חיכה להפרץ ולתת לשיטפון להתפרץ החוצה ועכשיו, אני מוצאת את עצמי חסרת מילים. אני מביטה בו בחולמניות, הנשימות שלי כבדות ומהירות, אני בשיא ההתרגשות. ״דווקא עכשיו אין לך מה לשאול?״ הוא סורק אותי, מגחך, ואני ממהרת להתפקס ולבטל את דבריו.

״מה פתאום, יש לי המון. אני פשוט מסדרת את הכל בראש שלי.״ אני גומעת את רוקי בזמן שכל השאלות הופכות לעיסה אחת שלמה בראשי והדממה אופפת את החדר לכמה רגעים. ״בעצם, אני לא רוצה לשאול שאלות.״ אני פוצה את שפתיי לפתע.

״מה?״ הוא מביט בי בהלם. ״את רצינית?״

״כן.״ אני מהנהנת בחיוך, ״אני רוצה שאתה תספר לי הכל, מההתחלה ועד הסוף, בלי עצירות, בלי היסוסים. אני רוצה שאתה תרצה לשתף אותי, גם בחלקים היותר חשוכים שבך. אני רוצה שאתה תחליט מה אתה מספר, איך וכמה.״ אני מסבירה את עצמי עד כמה שאפשר והוא מביט בי בחיוך קטן.

״את מפתיעה אותי בכל פעם מחדש, ליה מרקס.״ הוא נד בראשו ונשען אחורנית על הספה, רגוע יותר. ״איפה להתחיל?״ הוא מגחך בינו לבין עצמו ואני רק רוצה לתעד את הרגע בו מייקל ברינסון מהסס, מבויש, או אפילו קצת מובך מולי. כל כך חשוף, ובו בזמן גם כל כך יפה... ״סיפרתי לך כבר שאני מאומץ, נכון?״ הוא מתחיל משאלה רטורית ואני מהנהנת באיטיות, חמוד שלי, הוא עדיין מתחמק, אז אני מחליטה להנחות אותו מעט.

״מייקל, דילגת על חלק די כביר אם אני לא טועה.״ אני מכחכחת בגרוני בעדינות והוא נועץ בי זוג עיניים שחורות ולא כל-כך מרוצות. אפשר לומר שהן אפילו משדרות לי את האמירה; ״עלית עליי״ ולי נותר רק לחייך בסבלנות.

״בסדר.״ הוא נאנח לבסוף, מתוח קצת-הרבה ובעיקר מבולבל מהמון מחשבות. אני ממש יכולה לראות איך הן חולפות לו בהמוניהן למול עיניו. ״נולדתי באליאנו, זאת עיירה בדרום איטליה, רוב האנשים שם מובטלים ואלה שעובדים שכרם נמוך מאוד.״ הוא מספר, ואני נועצת את עיניי בפניו הרציניות בעניין רב. ״מאז שאני זוכר את עצמי אלו היינו רק אני ואמא שלי בבקתת עץ קטנה, חיינו בתנאים לא תנאים. אני עוד זוכר את החורפים בהם היינו צריכים לתקן את הגג בכל עת, הגשם ממש אכל את העץ העתיק.״ הוא מספר לי, ואני כאובה לדמיין אם וילד קטן מנסים להגן על ראשם מלהירטב בחירוף נפש.

״הייתם מתקנים אותו בעצמכם?״ אני מתעניינת והוא מחייך חיוך דק ונד בראשו.

״לא ממש, הייתי אז ילד קטן ואמא שלי הייתה חלשה וצנומה...״ הוא משתתק לרגע, נועץ את עיניו בקיר שמאחוריי ומתרכז, כאילו הזכרונות ממש מוסרטים על הקיר. ״בכל מקרה,״ הוא ממשיך פתאום ואני כל כך מעריכה אותו על ההתמודדות הלא פשוטה שהוא נאלץ לעבור ברגעים אלו. ״הגברים שהיו יוצאים ונכנסים מהבית שלנו היו נותנים יד פה ושם.״ הקול שלו מתכתי ואני מתכווצת לאור האפשרות בה ילד קטן צריך לקבל ולהבין את העובדה שבכל יום גבר אחר מסתובב בבית, ושלא נדבר על אלה שלבטח השליטו טרור... ״לא ממש הבנתי את זה אז, אבל יכולתי להרגיש שמשהו חסר לי. כל גבר נהג בנו אחרת, היו כמה שלימדו אותי מה זה אבא בפעם היחידה שהם דרכו בבית, וכמה כאלה שהראו לי בדיוק מהו הגבר המכוער.״ הוא מספר, העיניים שלו מרצדות על הרצפה והבטן שלי מתהפכת.