Different worlds | גמור

פרק 54 - מסקרה שחורה

מסקרה שחורה

אני מפחדת, כל כך, כל כך מפחדת. ברגע זה אני שכובה על גבי, בוהה בתקרה הלבנה מבעד לחושך המחניק בעוד שמייקל ישן על ידי, אני סורקת את פניו המוארות באור הלבנה המעומעם שחודר מהחלון הפתוח למחיצתו, פניו קפוצות ומהודקות, אפילו כשהוא ישן הוא לא שליו. לגבר הזה יש כל כך הרבה על הראש, כמעט כמו לי, רק שאני אפילו לא מצליחה לעצום עין אחת.
אני רועדת במקצת כשמחשבותיי המבלבלות מכניעות אותי. אני כל כך רוצה להתעלם מכל הספקות הללו, מכל הפחדים והחששות, אך איני יכולה להשתחרר מהעובדה שברגע שהתוודה באהבתו כלפיי הפכתי להיות האדם המאושר ביותר על פני האדמה ועם זאת גם המפוחד ביותר.
בכל החודשיים האחרונים בהם הכרתי את מייקל ברינסון גם צפיתי בו. למדתי את הבחור המסעיר והעוצר נשימה שהוא, למדתי גם כמה רכושני וחם מזג הוא יכול להיות, ולמדתי כמה כוח והשפעה יש לו עליי. העובדה שכל כך הרבה כוח נתון בידיו מפחידה אותי, כי ברגע שאמר לי את המילים הללו ידעתי שליבי יהיה שייך לו לתמיד, ולמען האמת, גם לפני כן. אך זהו היה האישור הסופי לכך, כי ההקלה והאושר שהציפו אותי במאית השניה, איך שליבי התמלא בשמחה ורוגע כה גדולים במקום העצב והיגון המתסכלים שעטפו אותו רגע קודם לכן, מבהירים לי בתוקף שאני כל כולי שייכת לגבר הזה. בין אם ארצה ובין אם לא. אני מרוגשת, ומתוסכלת, מתה מפחד.
ברור לי שאיתו כל הטוב שאני מרגישה עמוק בפנים, הרוגע והשלווה, עלולים להיעלם ברגע.
במילה, במעשה, או אפילו במחשבה אחת שלו.
כי אני כל כולי נתונה לו, ולעזאזל עם זה.
אני כל כך טירונית בכל ענייני האהבה האלו, לעולם לא העלתי בדעתי שאהיה כה חשופה כלפי מישהו, שאזדקק כל כך למישהו.
אני כמהה לבחור העונה לשם מייקל ברינסון, כמעט כמו כל הנשים שבעולם, רק שבמקרה שלי זה חסר גבולות.
התחושות שאני מרגישה אליו, איך שהלב שלי רוטט מאושר כשהוא מגשש אחר עורי בחשיכה, זה מטריף אותי, מבעית אותי.
עצם הידיעה שהאדם הזה, שכל כך מעצים אותי, ומחזק אותי, יכול בשנייה אחת לרסק אותי, לפרק אותי לחתיכות כל כך קטנות שמי יודע אם אוכל אי פעם לחבר בחזרה פשוט מטריפה אותי, ומי מבטיח שתהיה לי הדרך חזרה? אז אני נאנחת בכבדות.

״אני יכול לשמוע את הגלגלים זזים בראש היפה שלך, ליה, וזה מפריע לי לישון.״ קולו מבהיל אותי לפתע ואני רק מאשרת את טענותיי כשהוא קורא אותי כל כך טוב גם בעיניים עצומות, ולא באופן מטאפורי. ״מה כל כך מטריד אותך הפעם?״ הוא מתיישר לאטו, הופך אותי בן רגע להיות מתחתיו כך ששוב, כרגיל, אני נתונה לחסדיו. גם כשהוא ישנוני הוא כל כך שתלטן וכוחני, ולעזאזל עם זה שזה אפילו לא מפריע לי. אני מצמידה את רגליי זו לזו כשתחושת החמימות המוכרת מתפשטת בין רגליי, זה אפילו מדליק אותי! מה הבעיה שלי?!

״שזה לא יפריע למר ברינסון לישון, חלילה.״ אני מצחקקת, מדביקה נשיקה קצרה לשפתיו והוא מתקשה לנתק אותן משלי.