Different worlds | גמור

פרק 36 - עיניים מתייסרות

עיניים מתייסרות

ארבעה ימים, ארבעה ימים בלבד נשארו עד לחזרתנו לישראל, עד שנחזור לשגרה המאיימת ולמשפחות. עד שאחזור לאמא. אני לא יודעת מה אני מרגישה לגבי זה, אני בטוחה שהתגעגעתי אבל איני יודעת להגיד אם החשש גדול יותר מהגעגוע או להפך, אני כל כך חוששת לחזרה שלי לישראל, לפגוש את אמא שלי.
מרוב שהקשר כבר התרופף הוא כמעט נגמר, וזה הדבר העצוב ביותר שאני יכולה להגיד. כי הרי זאת אמא, כולם יודעים מה זה אומר ״אמא״, הדמות המכוונת והאוהבת, החשובה ביותר בבית, זאת שביחד עם אבא מסבה לך חיים ואושר, והיא מאוד התאמצה לעשות את זה גם בלעדיו, אני יודעת שהיא כן. אמא בשביל כולם היא זאת שמלמדת ובונה, שמכילה ומחבקת, שמחנכת, שדואגת... ואמא שלי, אמא שלי היא כבר סיפור משל עצמו. היא אדם... מורכב, וזה קצת מפר את איזון המהות של תפקידה כאמא. ואני מקבלת את זה, לפחות משתדלת... אבל אין קשה מזה. אני לומדת להפנים את העובדה שאני רוב הזמן מתמודדת בעצמי, ובעיקר מנסה לשכנע את עצמי שאני כבר גדולה, אבל כשכל כך הרבה חוסרים השארתי מאחור, הרבה דברים שמעולם לא חוויתי או העזתי נשכחו אי שם וזמנם עבר, קשה לי לשחרר את הצורך העז בדמות אימהית. היא תמיד נכחה שם אך בו זמנית מעולם לא הייתה, וזה הדבר הכי כואב בעולם.

אני מנסה בכל כוחי להתרכז ברומן המוכר של ויליאם גולדינג ״בעל זבוב״ שאני מנסה כבר שנים להתפנות לקרוא אותו, אך לשווא. אני מצחקקת לאור האירוניה של כמה העלילה דומה למצבי, חבורת ילדים בריטיים שנתקעו בעל כורחם באי בודד עקב התרסקות מטוס שמותירה אותם לגמרי לבדם ללא שום קשר לעולם, והנה אני, שידלתי את עצמי למצוא עבודה טובה וטסתי הנה, בלי קשר למציאות המוכרת שלי ואפילו אני חוויתי התרסקות, כשאמא שלי התאשפזה, כשאיתי ואני רבנו, כשהתאהבתי במייקל ברינסון...

חוויתי הרבה התרסקויות, אבל כמו אותם הילדים הבריטיים ההם, אני משתדלת להילחם כמה שאני יכולה. עיניי סורקות את המיטה אחר הסימניה הלבנה וכשאני מוצאת אותה סוף כל סוף אני סוגרת את הספר ומניחה אותו על השידה הקטנה. אנחה רמה נפלטת מפי ואני מרגישה שעוד שנייה אאבד את זה מרוב שעמום.
היום הוא יום ראשון ואני עדיין מתקשה לקבל את זה שכאן הוא כמו שבת, וידיי נשלחות אל השידה ואוחזות בנייד היוקרתי, הוא משמש אותי נהדר. בשיחות, בחיפוש באינטרנט, בוואטסאפ, בפייסבוק ואפילו במשחקים הנוסטלגיים שלי מפעם. אני מקבלת לפתע התראה מהוואטסאפ ומעט מופתעת לגלות שזה לא איתי, מספר לא מזוהה רשום על הצג אך כשאני קוראת את ההודעה ומסתכלת בפרופיל אני מבינה שזאת רק גאיה שמוסרת לי שמייקל קורא לי לחדרו. אני מכווצת את מצחי בתהייה למה הוא קורא לי ברגע זה לחדרו למרות שהתראנו רק אתמול ומעט מסוקרנת, קמה על רגליי.

אני אוחזת בחזייה שלי ומלבישה אותה על שדיי, אוחזת בג׳קט שזרוק על מיטתי ומתקדמת אל הדלת, מביטה לכמה רגעים במראה. שיערי מבולגן ואני עם פיג׳מה משובצת כחול לבן, אך כל מה שאני מסוגלת לעשות זה רק למשוך בכתפיי ולצאת מן החדר. זהו יום החופש שלי, לא?