Different worlds | גמור

פרק 59 - קרחת וקיסם

קרחת וקיסם
הודעה חשובה בסוף הפרק! נא לקרוא, מקווה שתהנו:);)

״אמא, איך את מרגישה?״ אני מדליקה את האורות בבית וסוגרת את החלונות כמה שאפשר מהקור החודר פנימה. ״את מאוד חיוורת, אכלת משהו?״ אני גומעת את רוקי בכבדות, הדאגה מכרסמת בליבי.
״קצת חולשה, זה הכל.״ היא משתעלת ואני פתאום מבינה איך הכל רק מתחיל, מבנה גופה רזה וצנום מאי פעם, היא חיוורת ושקיות שחורות מכערות את פניה מתחת לעפעפיה.
״אני אכין לך משהו לאכול?״ אני ספק שואלת ספק אומרת, מנסה לחשוב על איזה אוכל לבשל לה עכשיו. ״לא לא, אני לא רעבה.״ היא מסרבת ואני פוערת את עיניי, ״את לא רעבה? מתי אכלת בפעם האחרונה?״
״לא מזמן... יש לי בחילה ליה, תניחי לי.״ היא מבקשת, נשכבת אחורנית על מיטתה.
אני מהנהנת בשתיקה וידיי מיוזעות, המצב מדאיג, ורק עכשיו אני סוף כל סוף פנויה נפשית להבין עד כמה, וזה כל כך דפוק.
אני מתיישבת על מיטתי הנמוכה ורעש חריקה בוקע ממנה, אני חייבת להחליף רהיטים בבית, להחיות אותו, אך רק לאחר שהמצב יירגע. אני לא רוצה להוציא כסף עד שאבין מהם הסכומים לטיפולים של אמא, הרי אני לא באמת מתכוונת לתת לו לשלם הכל ללא החזר.
אני מנסה לנקות את הראש כאשר אני מדפדפת בפייסבוק, מגוללת בין פוסטים מצחיקים לפרסומות, הכל כל כך חסר משמעות כאן.
הטלפון שלי מצלצל לפתע, ואני לוחצת על העיגול הירוק ומצמידה את הטלפון אל אוזני, ״מייקל?״
״מחר בשתיים קבעתי לאמא שלך תור במרפאה פרטית, אני אסמס לך את הכתובת.״ הוא קובע ואני פשוט לא יודעת איך להודות לו, חיוך רחב נמתח על שפתיי כשמחשבותיי החולמניות חגות במוחי, אני כל כך אוהבת אותו. אני ממשיכה לחייך לעצמי אך לפתע נזכרת שיש לי משמרת מחר, והלב שלי פועם במהרה.
״תודה, מייקל. אני ממש מעריכה את זה, אתה חושב שאוכל להשתחרר מחר מהמשמרת מוקדם יותר?״ אני מתייעצת איתו והוא מצידו, מגחך.
״יש לך אישור אפילו לא לבוא, את יכולה להירגע, לא יעשו לך בעיות.״ הוא מרגיע אותי ואני מחייכת בליבי, מה עשיתי שזכיתי לגבר כמוהו? ולא בזכות השפע שלו אני אומרת את זה, אלא בזכות הלב שלו, הלב הרחב שרק אני זוכה לראות, משום מה.
אני כל כך, כל כך אוהבת אותו.
״אני אוהבת אותך, תודה.״ אני חוזרת על דבריי דממה שוררת על הקו עד שקולו נשמע.

״גם אני אותך, יפה.״ הוא מחזיר ואני אפילו מסמיקה, ממש כמו ילדה קטנה.

״אראה אותך מחר?״ אני שואלת בציפייה.

״אני לא בטוח, יש עומס, אנחנו בעיצומו של פרויקט, נראה.״ הוא נשמע קצת מהורהר ואני מהנהנת, למרות העובדה שהוא לא יכול לראות אותי.

״טוב, נדבר.״ אני כמעט לוחשת, ורעש הניתוק נשמע. מסכן שלי, הוא בטח עסוק מעל הראש ואני באה ומוסיפה לו עניינים.
אני נאנחת כשהשעה היא בקושי עשר ואני כבר כל כך עייפה, אז אני פשוט פושטת את המכנסיים, מורידה את החזייה, ונשכבת אחורנית.
אף על פי הקור בחדרי אני מוצאת את עצמי נרדמת לאחר דקות אחדות.