Different worlds | גמור

פרק 19 - אשמה

אשמה

אני שכובה על גבי ומביטה בתקרה בעוד שתחושת האשמה מכלה אותי. אני קמה על רגליי בשקט ועוטפת את עצמי בשמיכת הפוך הלבנה, מתקדמת אל השירותים ומצמידה את הבד העבה אל גופי. אני מביטה בהשתקפותי שבמראה ונשענת על השיש הקר, משפילה את מבטי אל ידיי כשכאב הולם בראשי ומרימה את עיניי אל המראה בשנית ומביטה בדמות המשתקפת בה. שיערי מבולגן על כתפיי כַּנִרְאָה לאחר לילה סוער, על צווארי מפוזרים סימני מציצה שאין לי אפילו איך להסתיר, ובעיניי משתקף עצב. תחושת האשמה בוערת בי בעודי חוזרת ונזכרת באותם רגעים בלילה, כששידלתי את עצמי לדמיין שזה הוא למולי - מייקל, נוגע בכל גופי, משאיר שובל רטוב של נשיקות קטנות לאורך בטני כשהוא גורם לתחושת העונג הקטנה להיווצר בין רגליי, לבטני התחתונה להתכווץ ולאנחות ההנאה להיפלט מפי, הוא ולא רפאל.
אני נזכרת בעצב באיך שעצמתי את עיניי וכמו פתטית דמיינתי את עיניו המאפילות בראשי, למרות העובדה שעשיתי את זה בשביל לשכוח אותו מה שלצערי, גרם לדבר ההפוך, אני מרגישה כאילו עשיתי מעין חטא, לשכב עם מישהו אחד כאשר מישהו אחר נמצא בראשי, ובליבי. אני נשבעת, רציתי לשכב איתו וליהנות מכל רגע בלב שלם בלילה הזה, רציתי להביט אל תוך עיניו ולהרגיש את ליבי בוער מתשוקה כלפיו, כל כך רציתי לצפות בכיליון עיניים למה שעומד לקרות, אך במקום זה התעלמתי לגמרי ממי שעומד מולי והייתי במקום אחר. עם מישהו אחר.
אני משפשפת את פניי בידיי ומנסה לגרש את המחשבות הנוראיות שרובצות בראשי וגורמות לי לשנוא את עצמי, אומנם אני בטוחה שרפאל לא לקח את זה כמשהו רציני מדי, אבל אני עדיין מאכזבת את עצמי. זה לגמרי לא מתאים לי.
אני מרגישה שזה שגוי, כאילו ניצלתי אותו, כאילו בגדתי בו. למרות שזה לא נכון, הרי בסך הכל שכבנו, משהו שבגיל שלי עושים בכל יום עם אדם אחר מבלי לדפוק חשבון. אבל אני לא יכולה אלא להסתכל על הדברים אחרת, בדרמטיות משוועת, וזה מתסכל.

״ליה?״ נשמע קולו העייף של רפאל מהחדר.

״אני כאן.״ אני ממלמלת, ספק צועקת ספק לוחשת כשאני פותחת את זרם המים ושוטפת את פניי בעודי מנסה למחוק את התחושות המאשימות שעוטפות אותי בזו אחר זו.

״את בסדר?״ קולו הולך ומתחזק. ״חשבתי שנהיננו אתמול.״ הוא כבר עומד בפתח חדר המקלחת עירום כיום היוולדו. אני סוקרת אותו ללא בושה, מעט מובכת מהסיטואציה.

״נהיננו.״ אני מאשרת את דבריו למרות העובדה שאני סוטרת לעצמי מנטלית שוב ושוב ושוב ברגע זה ממש.

״אז מה קרה?״ הוא מתקרב אליי, נעמד מאחוריי.
לפתע הקרבה שלו אליי מרגישה זרה, אמיתית ושונה. רק עכשיו אני קולטת שבתוך תוכי בכלל לא הייתי איתו אתמול, אלא הייתי במחשבות.
פיזית, הייתי שם. מנטלית, כלל וכלל לא.

״שום דבר.״ אני מסתובבת אליו, מתאמצת להעלות חיוך על שפתיי, בהצלחה לי. ״אני אתלבש.״ אני מנסה להתחמק מקרבתו, חומקת מבין גופו אל החדר, וניגשת את המזוודה.