Different worlds | גמור

פרק 97 - פלונטר

פלונטר
Song: השעות הקטנות

אהוד לוי, מתמחה בחברת הענק ׳דני (Denny)׳ פוטר בגין גניבת מסמכים חסויים ומכירתם לחברות מתחרות. מנכ״ל החברה הגיש תלונה אך כשנעלמו עקבותיו של אהוד התיק נסגר מחוסר עניין לציבור.
מנכ״ל החברה שהינו דני ברינסון, איש עסקים מובחר, נשוי באושר לרבקה ברינסון, ואב לבנו היחיד מייקל ברינסון, הגיש תלונה מחודשת.

(ynet, 2012)

הטלפון נשמט מידי, אל הרצפה, ואני נותרת המומה למשך כמה רגעים עד שאני מתפקסת ומרימה אותו. לעזאזל, זה גרוע. אני לא יכולה לתאר לעצמי מה מייקל חשב... ועם זאת, לא ראיתי את הגבר הזה יותר מעשור!
אני לא יודעת במה מייקל מאשים אותי, ולמרות איך שהדברים נראים זה לגמרי לא מוצדק.
נפתחתי בפני הגבר הזה כמו שלא נפתחתי מול אף אחד בעבר. נתתי לו את הגוף שלי, הלב שלי, ותפקיד ראשי במחשבות שלי, על מגש של זהב. נתתי לו הכל, בניתי איתו משהו משותף והשקעתי במה שאנחנו יוצרים את כל כולי. לא ויתרתי, על אף שהיה קשה. לא נסוגתי, למרות הכאב שהוא הסב לי, ולא פעם אחת.
נשארתי, המשכתי לבנות, דבקתי בתקווה עבור שנינו. גרמתי לו להיחשף בפניי, הוא סיפר לי על עצמו דברים שאף אחד לא יודע, הכניס אותי לבית שלו והפך אותו בלילה אחד, לשלנו. ועכשיו מה, הוא חושב שהכל לא היה אמיתי? זה מופרך, זה לא הגיוני.
אני לא יודעת אם הוא התנהג ככה בלהט הרגע, אם הוא התבלבל, ולא ידע מה לחשוב, אבל זה לגמרי לא מגיע לי. הייתה פה אי הבנה מצחיקה, והוא בחר לפרק את מה שיש בינינו במקום לתקשר.
אני יודעת, כשמדמיינים תסריטים בראש קשה לחשוב בהיגיון ולשבת לשיחה, אבל זה נדרש בשלב כזה של זוגיות, בייחוד אם העניין כל כך גדול. על אף שאין לי ספק שאנחנו לא באמת גמורים, שלא באמת סיימנו, הדברים שהוא אמר לי... אני לא מצליחה להתנתק מהם.
הוא גירש אותי מהבית שלנו, מהביחד שלנו. אחרי שלא ראה אותי ודיבר איתי כמעט יום שלם, אחרי שאני משתוקקת אליו במשך שעות שמרגישות כמו נצח, הוא פשוט סותם לי את הפה ומעיף אותי מהבית?
זה לא מתקבל על הדעת, והעלבון עוד פועם בחזי. אך למרות זאת... אני מרגישה שהדברים לא יכולים להישאר ככה. אני קמה על רגליי ומנגבת את הדמעות, יוצאת מהחדר וחוצה את המסדרון.

״אני יו-״ אני מתכוונת להודיע לאימי שאני יוצאת, אך משתיקה את עצמי כשאני מבחינה בה ישנה על הספה כשהטלוויזיה דלוקה ברקע.
היא מחזיקה את השלט בידה אז אני מחליטה להשאיר את הטלוויזיה דולקת ויוצאת בחטף מהבית.
אני חוצה את השביל ומגיעה אל הבית הכביר, מכניסה את המפתח ונכנסת.
עברו בקושי ארבעים דקות וכבר הבית נקי משברי הכלים, והטלוויזיה המרצדת לא במקומה.
כמה מנקות בחיוג מהיר יש לו? לעזאזל.
אני מנידה בראשי לשלילה וסורקת את הבית. אין זכר למייקל. אני תוהה אם הוא בעבודה, הרי הוא לא קם מוקדם כמו בדרך כלל, אך אני פתאום מבינה שאני כבר לא יכולה לצפות שום צעד שלו.
הוא מנהל את העולם, קם באיזו שעה שנוחה לו, מגיע לעבוד כשמתאים ועדיין, המצליחן הכי גדול בעולם. ולמה? כי יש לו שליטה עצמית מעוררת השראה.
לעזאזל איתי, אני כל כך אוהבת אותו... לא משנה כמה אני פגועה וכועסת, אני זוקפת לזכותו את החוזקות שלו, אין לי ספק שהוא הפיל אותי חזק מדי.
אני מבינה שמייקל לא נמצא ומחליטה להניח לעניין. אולי טוב המרחק בינינו לעת עתה. שנינו צריכים זמן להירגע, ואני ממש לא מעוניינת להוסיף קיסם למדורה.
אני נאנחת, תחושת ריקנות מעיקה עוטפת אותי. אני שונאת שהדברים נשארים לא פתורים.
אני עוזבת את הבית וחוזרת לבית אימי, וכשאני נכנסת, אני מוצאת אותה באותה תנוחה. היא ישנה במרבית היום, מנסה לאגור את הכוחות שאין לה, וזה מחמיץ את ליבי. החזה שלי עייף מלסחוב את כל הסערה הרגשית הגדולה הזו.
אני מחליטה לכבות את הטלוויזיה המרעישה דרך הכפתורים אך שמו של מייקל שב אל הכותרות, ואני אוטומטית מרותקת למסך.
עוד תמונות פפארצי, הבסיס למרבית הריבים שלנו לאחרונה, אך קשה לזכור לא להאמין למראה עינייך כשהתמונות הן תמונות עם בחורה שהיא לא את. וגם עכשיו, תמונה שלו, בחליפה שחורה מגוהצת, עונד את אחד מהשעונים הכסופים הגדולים שלו על ידו השמאלית, מרכיב משקפי שמש שחורות.
בתמונות הוא נראה חבוק עם בחורה שזרה לי, היא מחייכת בביישנות אך פניו עדיין קפוצות ורציניות, לסתותיו מהודקות וזה רק מוסיף למראהו הגברי אלמנט מושך במיוחד. הלב שלי נצבט, אך אני לומדת מטעויות, העבודה של האנשים האלה היא להרוס מוניטין ומערכות יחסים, אז אני מפסיקה לתת לזה מקום, עם כמה שזה קשה.
אני מכבה את הטלוויזיה והבחורה החייכנית לא סרה ממוחי. אני מתעייפת, מהבחורות, מהמורכבויות ומאי ההבנות. גם לי יש גבולות.
אני יודעת שהוא מפורסם, שזה חלק מהעבודה, אבל כמו שהוא מגונן, רכושני ורגשני, גם לי מותר. הוא מודע לכל גבר בחיים שלי, מהישן לחדש, ואני, אני מרגישה שאני אף פעם לא יודעת כלום.
וזה נגמר כאן.