Different worlds | גמור

פרק 48 - עוגיות שוקולד צ'יפס

עוגיות שוקולד צ'יפס

״תסתכלי עליי,״ הוא מניח את אגודלו על סנטרי, מרים אותו כלפי מעלה וגורם לי להביט בעיניו הסוערות. אני מביטה בקמט הקטן והדואג שבין עיניו, סורקת את עיניו הכועסות, המגוננות.
״תספרי לי מה קורה איתך.״ הוא מלטף את לחיי הימנית ואני מטה את ראשי אל כף ידו, מתענגת ממגע ידיו המחוספסות על עורי. ״מישהו עשה לך משהו?״ הוא מתקשח. ״ליה...״ הוא מאיץ בי, אני מרגישה את הסבלנות שלו פוקעת ומחפשת את המילים.

״זה לא זה... זאת אמא שלי, מייקל.״ אני מביטה בו בעיניים דומעות, הנשימות שלי קצובות ומהירות מהבכי וידו השמאלית נחה על גבי התחתון, מלטפת אותי. ״מה קרה איתה? זה היה עד כדי כך נורא?״ הוא שואל, מבטו מלא בחמלה ואני מעריכה אותו על כך. התפרצתי הנה למשרד שלו כשהוא עייף מהטיסה ועסוק בעבודה, והוא מתפנה אליי בן רגע - כולו קשוב לי.
״תפסיקי לבכות, שבי ותרגעי.״ הוא משיב אותי על הכיסא המסתובב שלו, ידיו נשענות על צידיו והוא כולא אותי. ״אני לא יכול לראות אותך ככה.״ הוא אומר, מרטיט את ליבי.
נשימותיו חמות על פניי ושפתיו נושקות לאפי, הוא ממשיך ללחיי ואז למצחי, לצווארי, לאוזני ולבסוף לשפתיי. אני מעופפת תחת שפתיו, מרימה את ראשי לעברו ומעמיקה את הנשיקה. זאת נשיקה מתוקה מלאה בתשוקה וגעגוע וידו אוחזת בעורפי, מצמידה אותי לפניו עוד ועוד. הלשונות שלנו חגות בריקוד מתקתק של אהבה, ראשנו זזים בצדדים נגדיים ולבסוף אנו מתנתקים. ״עכשיו ספרי לי, ליה.״ הוא גורר כיסא ומתיישב למולי. עוד מתנשפת מהנשיקה, אני מעפעפת בעיניי פעם או פעמיים ומתפקסת.

״נכנסתי לבית שלי, והוא היה נראה בדיוק אותו דבר כמו לפני חודש וחצי, מייקל. חשוך וריקני.״ אני מרגישה מעט מבוישת כשאני חושפת בפניו את מחשבותיי על הבית האפל בקצה הרחוב, הקר והמרוחק שמגן עליי אך ורק מהגשם. ״כמעט נחנקתי מכמות האבק שהייתה שם, וכל בקבוקי היין...״ אני נאנחת בעצב, ״היא בכלל לא קמה לקראתי, אתה מבין?״ אני מותחת את שפתיי לקו ישר ומכני, מביטה בו בשתיקה והוא מביט בי בחזרה, במעט הפתעה ובמעט דאגה.

״סידרתי קצת, וניקיתי. וכמובן שהמקרר ריק.״ אני ממשיכה לספר, נזכרת באכזבה שהתפשטה בתוכי מהרגע שנכנסתי מהדלת ועד עכשיו. ״ואז הלכתי לחדר שלה. כאילו בדיכאון, היא ישבה בחושך מייקל, בחושך לבד.״ אני מספרת, מתכווצת במקומי כשאני מדמיינת את אמא שלי יושבת כך במשך חודש וחצי, חווה לבד כמעט הכל ללא תמיכה. ״הדלקתי את האור, ולמען האמת התחרטתי על כך.״ אני מגחכת בסרקזם, המחזה שלה - כל כך חולה וחלשה, כאילו אינה כאן עוד אפילו פחות מהרגעים בהם באמת כמעט עזבה לעולם הבא. אני גומעת את רוקי, שותקת לרגע בעודי נזכרת בהמשך... עדיין לא עיכלתי, לא הבנתי.
מה זה אמור להביע? מה זה אומר לגביי?

״קדימה, תמשיכי.״ הוא אוחז בידיי, מקרב אותן אל פיו ונושק לכל אחת מהן נשיקה רכה. אני פוצה את פי להמשך אך דפיקה קטנה על הדלת קוטעת אותי עוד לפני שהתחלתי. פנינו פונות אל הכניסה והדלת מיד נפתחת, הבחורה ממקודם פוסעת פנימה ומייקל ממהר לעזוב את ידיי, מסדר את עניבתו. ״את מפריעה.״ הוא שולח לה מבט חודר והיא נעה באי נוחות תחת עיניו בעוד שאני נועצת בה מבט זועף, טיימינג מושלם. היא מחייכת במאולץ וקוראת בקול מהטאבלט שלה.
״זה מקרה חירום אדוני, מדווחים על תקלה במחלקת הייצור.״ היא מסבירה. אני מעבירה את מבטי אליו, הוא מכווץ את גבותיו וקם על רגליו.