Different worlds | גמור

פרק 41 - הדדיות

הדדיות

אני סורקת את הסביבה, כולם נטועים במקומם והדממה באוזניי כואבת, אני לא חושבת פעמיים וקופצת אל הבריכה, ולעזאזל עם העובדה שאלו העמוקים. אני בועטת ברגליי בחוזקה, משתדלת בכל כוחי להישאר על פני המים בעודי מנסה להפריד בין השניים, תומר חובט במייקל בחזרה אך מייקל הופך אותו, מטביע את ראשו של תומר בתוך המים, אני מנסה בכל הכוח למשוך אותו מבין ידיו אך לפתע תומר בועט במייקל והודף אותו אחורנית, הוא מתנשף ומתקרב אליו, מטיח את אגרופו בפניו. דם ניטז משפתיו של מייקל ואני מנסה להדוף את תומר הזועם ממנו, הם ממשיכים להכות אחד את השני והרגליים שלי מתעייפות, איך לעזאזל הם מסוגלים להישאר מעל המים!?
אני צוללת לרגע וכשפניי חוזרות אל האוויר מרפקו של תומר ננעץ בראשי והודף אותי אחורנית, אני נופלת אחורה, ראשי נחבט בדופן הבריכה, צרחה של כאב נפלטת מבין שפתיי מתחת למים והאוויר אוזל מריאותיי, אני אוחזת בראשי ועיניי עצומות בחוזקה, בועטת ברגליי ונאבקת בצורך באוויר, עיניי נפקחות בתוך המים ואני מרגישה סחרחורת.
מי הכלור שורפים בעיניי ואני לא מצליחה להבין איפה אני נמצאת, אני מרגישה את החזה שלי כואב וההרגשה היא בלתי נסבלת, ידיי אוחזות בגרוני כשאני מרגישה את החנק מכניע אותי אך לפתע ידיים גדולות אוחזות באגני ומושכות אותי החוצה, אל פני המים. החמצן מכה בריאותיי ואני מרגישה את ההקלה אופפת את גופי. ראייתי עדיין מטושטשת ועיניי לבטח אדומות ודומעות מהכלור, ואני רק מודה על העובדה שאני לא במים יותר.

״ליה.״ אני רואה אותו במעורפל, אני מזהה את מגע ידיו החופנות את פניי אך לא מצליחה להוציא הגה מפי, ראייתי מתעתעת בי ואני מנסה להתעלם מהכתמים השחורים שמופיעים בשדה ראייתי, ״ליה, תעני לי.״ הוא מנער את גופי מצד לצד והכאב ההולם בראשי מתחזק.

״ת-תפסיק.״ אני ממלמלת ושולחת את ידיי קדימה, מנסה להיאחז במשהו. אני נשכבת אחורנית ומתנשפת, עוצמת את עיניי בחוזקה ומנסה להרפות את הגוף שלי, למה זה לא מפסיק, לעזאזל!?

״זוזו, תנו לי לעבור.״ אני שומעת קול זר צועק באנגלית ושניות לאחר מכן רגליי מורמות בשלושים מעלות, אני מרגישה את הדם חוזר לראשי ואיך הכאב הולך ודועך. אני מתיישבת באיטיות, פוקחת את עיניי, כולם נועצים בי את עיניהם ומייקל שפוף למולי.

״את בסדר?״ הוא מלטף את שיערי ומושך אותי לחיבוק. אני נושמת את ריחו אל אפי ועוצמת את עיניי ברוגע, אלו היו הרגעים המבעיתים בחיי.

״תעזור לי לעמוד.״ אני מכחכחת בגרוני ונאחזת בגופו של מייקל, נלחמת בחולשה שאני מרגישה בשניה הראשונה שרגליי פוגשות את הקרקע אך לבסוף ראייתי מתפקסת. ״אני בסדר.״ אני נושפת ומשחררת את ידו. דמותו של איתי מתקרבת אליי והוא מחבק אותי חזק.

״מה חשבת לעצמך שקפצת אחריהם?!״ הוא לוחש לי בדאגה ואני מהדקת את אחיזתי בו, הדמעות זולגות מעיניי בלי שליטתי ואני מתייפחת בין ידיו, פורקת את כל מה שהרגשתי באותם רגעים מתחת למים.