Different worlds | גמור

פרק 11 - גברת מרקס

גברת מרקס
Song: Calvin Harris - My Way

״מה זאת אומרת?״ אני מכווצת את גבותיי.

״זאת אומרת... שכשאני אצטרך משהו, את תהיי חייבת לי.״ הוא מסביר.

״מה כבר אתה יכול לבקש ממני? יש לך הכל.״ אני מגחכת. הוא נע באי נוחות ורגלו נעה בעצבנות.
אולי אמרתי משהו לא במקום? ״זאת אומרת,״ אני מכחכחת בגרוני, ״מה כבר יכול להיות חסר לבן אדם כמוך? אתה בעל כוח בל יתואר, כולם מקשיבים לך, יש לך את כל הכסף בעולם, כל הבחורות רוצות אותך.. אני מניחה שיש לך משפחה חמה שמחכה לך אי שם, מה חסר לך?״ אני מחדדת את תשובתי.

״את חושבת שזה הכל בחיים? כסף? בחורות? כוח?״ הוא מתפרץ.

״לא... אבל נראה שאלו כל החיים שלך.״ אני מושכת בכתפיי. ״אני לא אומרת את זה כי אני חושבת שזה כל מה שאדם צריך, אני אומרת את זה כי ככה אתה מעביר את זה, אתה נותן לכולם או לפחות לי להרגיש שיש לך הכל.״ אני מסבירה. אולי לא חשבתי לפני שדיברתי.
אחרי הכל אני לא באמת מכירה אותו... ״אתה יודע מה? אני מצטערת. לא הייתי צריכה להיכנס לזה... אבל אני בכל מקרה לא חושבת שיש משהו שאני יכולה לתת לך.״ אני משלבת את כפות ידיי.
הוא מחייך. לעזאזל עם מצבי הרוח הקיצוניים שלו, כזה מבלבל...

״את כנראה לא יודעת מה אני רוצה.״ הוא מותח צווארו מצד לצד ואני פוערת את פי לאור חוצפתו.

״מר ברינסון!״ אני נעמדת במהירות, אך מיד מתיישבת בחזרה לאחר שאני נתקפת סחרחורת.
אני עוצמת לשנייה את עיניי ופותחת אותן לאחר כמה רגעים. ״זה כבר עבר את הגבול.״ אני אומרת יותר רגועה.

״איך אתה יכול לבקש ממני דבר כזה?״ אני מרימה את ידיי במגננה.

״תרגעי, ליה. אני לא מתכוון להזדיין איתך.״ הוא משיב בנונשלנטיות. לעזאזל הוא כזה נוראי, אבל אחרי כל זה, אני לא יכולה להתכחש לשאלה הקטנה שמרצדת במוחי... למה? אני לא מספיק טובה? אני לא מספיק יפה כמו האחרות? כלומר... כמובן שלא אשכב איתו, לעולם לא.
אבל הוא אמר את זה כאילו הוא עושה לי טובה שהוא אפילו יושב מולי.
״שתקת?״ הוא שואל, מעיר אותי מהמחשבות המביכות שחגות סביב ראשי.

״לא, אני...״ אני גומעת את רוקי בכבדות. ״פשוט... אם אתה לא מתכוון.. אתה יודע - מה ש-״

-״להזדיין.״ הוא משלים אותי. ״את עד כדי כך תמימה?״ הוא מגחך.

״לא! זה פשוט שקשה לי לדבר על זה איתך ככה.״ אני מנסה להסביר מבלי להישמע זקנה אך לצערי לא הייתה אפשרות שזה לא ישמע כך.

״את מצחיקה אותי.״ הוא צוחק, פעם ראשונה שאני רואה אותו באמת צוחק.

״אתה צוחק עכשיו!״ אני פוערת את פי.

״נו, אז?״ הוא שואל באדישות המתאימה לו.

״זאת אומרת...״ אני ממלמלת, ״אף פעם לא ראיתי אותך צוחק.״