Different worlds | גמור

פרק 24 - דרמה נשית

דרמה נשית

אני מתיישרת על רגליי כשאני נושמת עמוק, מתקדמת אל עבר המראה שממוקמת על יד המקלחת, עוצרת ומתבוננת בבואתי. צווארי אדום, כנראה עוד מאחיזתן החזקה של ידיי עליו, אני מעבירה את ידיי על העור האדמומי בעדינות אך מתכווצת בתגובה למגע ידיי על האזור הפגוע. אני נושפת את האוויר מריאותיי וממשיכה אל המקלחת, פושטת את בגדיי אל הרצפה. אני זקוקה לאמבטיה טובה. המים הרותחים מקיפים את גופי ומחממים אותו, אני שוקעת על גבי ומשחררת אנחת רווחה מבין שפתיי. סוף כל סוף שקט. לעזאזל, מה הספקתי לעשות ביממה האחרונה? לריב, להתעלף, לבכות, להתחרמן... זה לגמרי מרגיש כאילו אלוהים צוחק עליי מלמעלה, כותב את הסיפור שלי בצורה הכי מתעללת שיש, וגורם לי לחוות את החוויות האלה שוב ושוב. פעם האמנתי שכל חוויה היא שיעור, אך אני חולקת על כך בזכות התקופה הזאת בחיי, מאחר ואני לא מצליחה למצוא את אותם שיעורים בחוויות ה״עשירות״ הללו.

רק סבל.

חיוך צדדי מתפרש על שפתיי כשדמותו של איתי קופצת אל ראשי, החוויות שלי איתו הן היחידות שאני יכולה להגיד בלב שלם שלא הייתי מסוגלת לוותר עליהן, הוא מכניס כל כך הרבה צחוק ושמחה לחיי שאני לא יודעת אם אוכל להודות לו על כך אי פעם, שלא נדבר על ההקשבה שלו, הקשבה אינסופית שלסופה תמיד מגיע החיוך המנחם והעצה המחזקת. ורפאל... לעזאזל, אני חייבת לראות אותו. אני בטוחה שמייקל לא זרק אותו כמו שהוא לרחוב, נכון? החשש מתחיל לטפס במעלה גופי כשזכרונות ממעשיו הרבים של מייקל מחלחלים במוחי. הוא מסוגל להכל, אלוהים אדירים, אני חייבת למצוא אותו.

*

״אמא!״ אני צועקת כשליבי הולם בחזי מבהלה כשאני יוצאת מחדר המקלחת ופוגשת בדמותו יושבת על מיטתי. ״רפאל,״ אני נושפת בהקלה כשאני ממהרת בצעדים מהירים אל דמותו שיושבת על מיטתי, אפילו לא הייתי צריכה לחפש. ״וואו, אתה ממש מדמם.״ אני נושכת את שפתיי באשמה ושולחת את ידיי אל פצעיו המדממים שמעטרים את פניו.
״אני כל כך מצטערת.״ אני ממלמלת בעודי מצמידה את המגבת אל גופי הרטוב כשאני ממהרת אל המזוודה ומנסה בכל כוחי לשלוף את הנרתיק הקטן מתחת לערימת הבגדים. ״מצאתי.״ אני ממלמלת תחת אפי כשאני אוחזת בנרתיק הזהוב בין ידיי. ״הבאתי ליתר ביטחון...״ אני קושרת את המגבת אל גופי בחוזקה ומתיישבת על ידו, זה לא משהו שהוא לא ראה אבל זה בכל זאת גורם לי להרגיש לא בנוח. ״זה אולי לא תיק חובש אבל זה יספיק לבינתיים.״ אני מחייכת בהתנצלות ומעבירה את צמר הגפן על פצעיו במטרה לחטא אותם. ״סליחה,״ אני ממלמלת בעדינות כשאנחות כאב נפלטות משפתיו מפעם לפעם. ״אתה כועס עליי?״ אני מתיישרת לאחור מיד לאחר שאני מדביקה את הפלסטר האחרון על גבתו.

״ממש לא, זה לא באשמתך.״ הוא פוצה את פיו לראשונה מאז שהגיע הנה.

״איך נכנסת?״ אני שואלת לפתע והוא שולף את המפתח הספייר שנתתי לו מכיסו. ״אתה יודע למה הוא השתגע ככה?״ אני אוחזת בשולי המגבת ומתאמצת לייבש את קצוות שיערי הנוטפים. הוא מהנהן לחיוב בשתיקה ומשפיל את ראשו מטה. ״מה קרה?״ אני לוחשת בעודי מניחה את ידי על ברכו בתמיכה.