Different worlds | גמור

פרק 96 - חוסר אונים

חוסר אונים
Song: softcore

אני נועלת את נעלי הבית לאחר שחלצתי את המגפיים הרטובים ומדלגת מעל השברים, והלב שלי הולם בפראות בחזי. הפחד עוטף אותי, מאגד אותי מכל צדדיי. הבית נראה כמו זירת פשע, הותרתי אותו אחריי מצוחצח ושליו, וקיבלתי אותו חזרה כמו שטח אש במלחמה. ״מייקל?״ קולי מהדהד בבית, רווי דאגה. האם הוא אחראי לכל הבלאגן הזה? או שאולי, בתסריט הכי גרוע, הוא בכלל הקורבן?
אלוהים... אני לא רוצה לדמיין את זה אפילו.
אני זורקת את דבריי על הספה וממהרת במעלה המדרגות, המיטה ריקה, והטלפון שלו על השידה.
לעזאזל, הוא כמעט ולא מותיר את הטלפון שלו אחריו, הוא נושא אותו איתו בכל מקום כאילו היה הדבר הקדוש ביותר בעולם.
אני יוצאת מהחדר וממשיכה במסדרון, פותחת דלתות שמעולם לא נגעתי בהן, ומגלה חדרים ריקים מאדם.
שרה נעדרת גם כן, אך אני נזכרת שזהו יום החופש שלה. ״מייקל?״ אני שבה וזועקת את שמו, בתקווה שישיב לי. אך אין קול ואין עונה.
אני יורדת חזרה במדרגות, מזדרזת לאורך המסדרון עד שריח הכלור מכה באפי.
הדלת של הבריכה נעולה, וכך גם הדלתות עליהן אני חולפת בדרכי חזרה אל הסלון.
לעזאזל, הבית הזה גדול משאוכל לסרוק אותו במלואו. אני אפילו לא מכירה את מרביתו, מדאיגה אותי לפתע העובדה שזה לא באמת הטריד אותי מעולם.
אני כמעט נואשת, נשימתי קצרה ואני באמת חוששת כי נפל מלכודת לשוד אלים או גרוע מכך.
לעזאזל, בתוך תוכי משהו בי דואג להזכיר לי כי אין סיכוי שזה יקרה בבית ממוגר כמו שלנו, ואני תוהה עד כמה השומרים שמאיישים את העמדות ביציאות הבית יידעו על הימצאותו של מייקל.
אני כמעט יוצאת מהבית אל העבודה שלו אך כשהדלת נפתחת ודמותו הגדולה נכנסת אל פנים הבית, אני נותרת דוממת במקומי.
על מפרקי ידיו הקפוצות יש דם, דם שכבר הספיק להפוך קרוש.
הוא לובש חולצת טריקו קצרה כחולה, ושני כתמי זיעה ניכרים מתחת לזרועותיו הכבדות.
״מייקל, מה...?״ אני לא מצליחה למצוא את המילים, הבעתו משתקת אותי באחת. אני לא מזהה את העיניים הקרות שמביטות בי בזעם טהור, זעם מעורבל עם פגיעות, ושנאה, שנאה עמוקה. העיניים האלה לא הביטו בי כך זמן רב, אם בכלל.
הבטן שלי מתמלאת חולשה, מתחשק לי להקיא. האינטואיציה שלי מבשרת רעות ואני כל כך מותשת מהתמודדויות. כל שהיה יציב בחיי עכשיו עומד לגמרי שבור למולי.
הלסת שלו מהודקת, ונחיריו התרחבו מאז שהבחין בי, כאילו נשימותיו הפכו עמוקות יותר, בטח בניסיון לרסן את עצמו.
הוא נראה כמו שור זועם, אחד שמוכן למלחמה, למסע הרג חסר מעצורים.
אני לא מזהה את הגבר שלמולי, אפילו לא קצת.

״טוסי מכאן. עופי לי מהעיניים.״ זהו המשפט הראשון שהוא מוציא מבין שפתיו, לאחר כל כך הרבה זמן שלא ראיתי אותו.
בקושי עשרים וארבע שעות, שמרגישות כמו נצח צורב.

״מה עובר עלייך?״ הקול שלי גבוה, מיואש, כאילו אני מנסה, פיזית, להחזיר אליי את הגבר שהותרתי אתמול מאחור.
את הגבר האוהב, האכפתי שאני יודעת בכל ליבי שלא יעזוב אותי מעולם. הגבר שחזר אתמול בלילה מאוחר והצמיד את גבי אל חזהו החשוף, עד שהצלחתי להרגיש את פעימות ליבו המהירות הופכות רגועות יותר, לצידי.
המציאות בינינו כאילו השתנתה במאה שמונים מעלות, ואני ממש לא מתכוונת ללכת עד שאני לא מבינה מה קורה כאן.