Different worlds | גמור

פרק 49 - מוטל בספק

מוטל  בספק

״תפסיק כבר, זה הדבר היחיד שאתה חושב עליו?״ אני מתגרה בו, מסתירה את העובדה שאני רוצה בזה בדיוק כמוהו, אבל זה לא פשע... נכון? ״מצב החירום שהיה לכם בצהריים נפתר?״ אני שואלת, מנסה לגרום לו לחכות, לדחוק אותו לפינה.

״שזה לא ידאיג את הראש היפה שלך, צריך להיות הרבה יותר מרק מצב חירום בשביל לגרום לנזק לחברה שלי, ליה.״ הוא מתגאה ואני משיבה לו חיוך מוצף גאווה, זה מגיע לו, הוא עובד כל כך קשה.
לקח לו שנים לבנות את החברה הזאת, מגיעה לו כל פיסת גאווה וקרדיט על הדבר המטורף הזה.
״עכשיו את יכולה לתת לי לטעום ממך כבר?״ הוא מתקרב אליי ואני רוצה לגרום לו להשתגע, לצאת מכליו, אז אני מטריפה אותו עוד קצת, ומשנה נושא שוב.

״אמרנו שנמשיך לדבר, הפסקנו באמצע, זוכר?״ אני שואלת אותו והוא מיד נאנח ונסוג אחורנית, מביט בי בחוסר סבלנות. אנחנו שותקים כמה שניות, הבעת פניו מוזרה, משונה, כאילו והוא מנסה להיזכר בדבר מה. ואז הוא מרצין, בלי אזהרה עיניו מתמקדות בי, מחוררות את נישמתי וקוראות אותי.
״מה אתה עושה? תפסיק.״ אני מתגוננת, לא שמה לב שאמרתי זאת בקול.
העיניים שלו משגעות אותי, אני מרגישה שהן שורפות אותי מבפנים, ושלא נזכיר את העובדה שאני זאת שניסיתי לשגע אותו מלכתחילה.
איך הוא עושה את זה, לעזאזל? מעניין אם גם אני יכולה לעשות את זה עם העיניים שלי.

״מה? להפסיק להסתכל עלייך? זה בלתי אפשרי בשבילי, מתוקה.״ הוא אומר, מכווץ את עיניו במקצת, מבטו חודר אפילו יותר ואני מרגישה שאני חייבת להציל את עצמי פן אטבע תחת עיניו, הוא לגמרי יכול להרוג במבט הזה שלו.
להרוג ולהחיות כאחד. ״דיברת איתי על אמא שלך, נכון?״ הוא מתחיל לפתע, אני גומעת את רוקי, סוטרת לעצמי בחוזקה בדמיוני על כך שפתחתי את הנושא. כל כך רציתי לשכוח מזה קצת, ועכשיו הוא לבטח לא מתכוון לשחרר את זה.
״נו, מה התכוונת להגיד לפני שליאן התפרצה לחדר?״ הוא מאיץ בי, אני מרגישה חנוקה, טיפות בודדות של זיעה מתחילות להיווצר על מצחי ואני מתחילה לנשום עמוק.

״אתה יודע את השמות של כולן? חשבתי שרק את שלי כי אני ״בעייתית״, גם היא בעייתית?״ אני מנצלת את הסיטואציה ומשנה את הנושא להתקף הקנאה הקטן שהחנקתי פנימה.

״אל תשני נושא, ליה. תעני לי.״ הוא מתחמק.

״תענה לי אתה.״ אני מרצינה, נועצת בו את עיניי בתקווה שהשפעתן על נישמתו דומה לזאת שעיניו יוצרות אצלי.

״יש לך עיניים יפות,״ הוא אומר פתאום, אני פוערת את עיניי, הייתי בטוחה שימשיך להכריח אותי לענות, לא ציפיתי למחמאה בלתי צפויה.

״עכשיו אתה סתם מתחמק.״ אני מסרבת לקבלה.

״גם את.״ הוא עונה לי בחזרה ואני משלבת את ידיי על חזי בתסכול. ״אז בואי נפסיק לדבר ונתחיל לעשות.״ הוא מתקרב אליי שוב, אולי כדאי באמת, רק בשביל שאשכח לזמן מה מהבעיות הגדולות בחיים שלי.