Different worlds | גמור

פרק 108 - חלומות בהקיץ

חלומות בהקיץ
Song: It will rain

נ.מ ליה

ליאורה מרקס
בת יוסף ורחל ז״ל
1966-2022
נפטרה בח׳ בכסלו התשפ״ג
2 לדצמבר 2022

אמא יקרה, אישה לתפארת,
חיוכך צרוב במוחנו
חיבוקך לנצח יחזק אותנו
לעד תישארי עימנו

ת.נ.צ.ב.ה

אני סורקת בעיניי את האותיות החרוטות בעצב, עפר החריטה עוד טרי עליהן והמצבה מגולחת למשעי. מייקל ואני בחרנו את האבן הטובה ביותר עבור קבורתה של אימי, על אף שזה חסר כל משמעות מאחר והיא כבר אינה עוד. אני בטוחה שאם הייתי יכולה לשאול אותה מאיזה אבן הייתה רוצה שתהיה מצבתה, היא הייתה מגחכת וממלמלת שהייתה מעדיפה להיקבר במגירה ולשמור את הכסף.
אך אני החלטתי שאני רוצה עבור אימי את הטוב ביותר, והחיבור האלוהי של נשמה שכבר אינה אל האדמה בחזרה, הוא המדויק ביותר בעיניי.
חלף כבר חודש מאז שהיא אינה, אך למען האמת זה הרגיש הרבה יותר, מהסיבה שגם כשהתהלכה בין החיים נראיתה כמתה. אני מתחלחלת לאור המחשבה המחוללת את שמה הטוב של אימי, אך לא יכולה להתכחש למציאות ולעובדה שכבר מזמן לא הייתה חיה באמת. למרות התהליך החיובי שעברנו, וסגירות המעגל, אמא שלי ויתרה על החיים כבר מלפני שנים רבות, לדעתי אפילו עוד לפני משאבי עזב.
ידו החמה של מייקל מתגנבת אל גבי התחתון ומלטפת את עורי מבעד לשמלה השחורה, בתנועות מנחמות, בעודו עסוק במלאכת התפילה.
אני מושכת באפי, ומוחה עוד דמעה המתגלגלת על לחיי כשחסרונה של אימי פועם בליבי כעת, בעודי עומדת מעל קברה המכוסה בטקס חניכת המצבה. אני מניחה את ידי על בטני ההולכת וגדלה, עוד אי אפשר ממש לראות אותה, אך אני מזהה כל שינוי בגופי המשנה צורתו, מכין עצמו להתפתחות העובר בגודל אפון השוכן בתוכי, שתכף כבר נוכל לדעת את המין שלו, טוב, תכף בעוד חודש בערך.
היד שלי מלטפת בחום את הבטן שלי במעין הכרת תודה לאימי במעמד זה. משום מה, אני לא מצליחה להתנתק מהמחשבה על כך שהיא זו שאחראית למתנה המתהווה בגופי.
אני שבה להאזין לתפילות החוזרות מפי הגברים שכיבדו אותי ואת אימי בנוכחותם, ומגניבה מבט קטן אל מייקל, שגם הוא, אוחז בספר תורה וקורא פסוקים. לראשו כיפה שחורה וטלית עוטפת את כתפיו.
אני לא יכולה להתעלם מהמחשבה הטמאה על כמה טוב הוא נראה כך, כה מחובר ליהדות, בעודו מתפלל לזכרה של אימי, אך כשהגברים מסיימים את התפילה אני ממהרת להעיף את המחשבות האלו. זה כל כך לא מתאים עכשיו, לעזאזל איתי ועם ההורמונים שלי.
בשבועות האחרונים התסמינים להיריון הלכו וגברו, בחילות הבוקר גמרו אותי, שלא נדבר על כאבי הראש וההקאות באמצע הלילה.
הפכתי להיות חרמנית יותר, ואם זאת לפעמים החשק המיני שלי ירד לחלוטין. השינויים הקיצוניים במצב הרוח שלי לא פעם ולא פעמיים הוציאו את מייקל מדעתו, ואני לא יכולה לשפוט אותו על כך, אני בעצמי בקושי סובלת אותי בתקופה האחרונה.
האנשים הנכבדים שעלו ביום השלושים אל קברה של אימי נפרדים ממני לשלום כעת, ואני משיבה להם תודה שקטה על כך שהגיעו.
על אף הארוחה הנהוגה ביום השלושים, אני ומייקל החלטנו שהכי נכון לעשות ערב ביתי לזכרה של אמא, רק אני, הוא והזכרונות. אני שוטפת את הקבר, מדליקה את נר הנשמה ומסדרת את הפרחים בצורה שהאותיות החרוטות לא יהיו מוסתרות על ידם, מניחה עוד אבן על המצבה האפורה לפני שאני מביטה במקום בו טמונה אימי בפעם האחרונה, ומסתובבת. מייקל משלב את אצבעותינו בשתיקה, בעודנו צועדים בדרכנו אל היציאה מבית העלמין. למרות ההמלצות הרוחניות לא להגיע לבית העלמין בהיריון, לא יכולתי להעלות בדעתי לא להיות נוכחת ביום השלושים למות אימי, כשאני האדם היחיד שהיה לה. ככה שהסתפקתי בלחבק את העובר מבפנים, ולשמור עליו מכל רוח רעה שיכולה להיות שם בליווי תפילה אל אלוהים ואמונה חזקה שהוא מוגן בתוכי.
אנחנו נכנסים אל הרכב בשקט כשאני נזכרת שהוצאתי את הארגזים הישנים מהמחסן הבוקר ושהתכנון הוא לחזור הביתה, ולהיזכר באמא בתקופות הטובות שלה במעבר על אלבומי תמונות,  צפייה בקלטות ישנות וכוס שוקו חם ביד.