Different worlds | גמור

פרק 52 - מאמצים

מאמצים

״זה כאן.״ אני מצייצת כשמייקל מסובב את ההגה שמאלה בגבריות, הפעולה הזאת תמיד משכה אותי אצל גברים. ״תודה על הטרמפ.״ אני פותחת את החגורה ורוכנת לעברו, מניחה נשיקה קצרה על שפתיו אך הוא מיד כהרגלו, מעמיק אותה.
״אנחנו נתראה כבר בערב,״ אני מצחקקת ומתרחקת ממנו. מבטו עובר ממני אל ביתי, הוא סורק אותו בעיניו ואני גומעת את רוקי למשמע תגובתו בעניין. אך הוא רק חוזר להביט בי בחיוך קצר, מבלי לומר דבר. אני מחייכת אליו בחזרה, מודה לו בליבי על כך שלא גרם לי להרגיש לא בנוח בגלל מקום מגוריי ולו לדקה אחת.
״מתי יבואו לאסוף אותי?״ אני שואלת, ממשיכה לסרוק את פניו היפהפיות בעודו מלטף את לחיי הימנית, מסיט קווצת שיערות סוררות אל מאחורי אוזני.

״בשמונה, תהיי מוכנה.״ הוא נושק בשנית לשפתיי, ואנחנו כמו זוג יונים, מתקשים לסגת.

״נתראה,״ אני פותחת את הדלת, צועדת החוצה וטורקת אותה אחריי. אני מחייכת אליו ופונה ללכת אל ביתי וכשאני מגיעה אל הדלת אני מכניסה את המפתח ופותחת את הבית בעודי מביטה ברכב שלו שעוד לא נסע. אני מנופפת אליו לשלום ורק כשאני סוגרת את הדלת אחריי נשמע רעש חריקת הגלגלים של רכבו.
״אמא! אני בבית!״ אני קוראת בקול, מצפה בכליון עיניים למשמע קולה, ליבי מלא במתח ובדאגה, יותר ממה שיוכלו לדמיין. היומיים הללו היו מעל ומעבר בשבילי, העדפתי להתעסק בדרמות עם מייקל מאשר להבין את מהות הדברים עם אמא שלי. אני לא יודעת מה זה אומר לגביה, לגביי.
גידול בבלוטות הלימפה? מה זה אומר, לעזאזל?!

״אני כאן, ליה. מנמנמת.״ אני שומעת את אמא שלי קוראת לי בקול שקט, אני נרגעת ומאפשרת לה להמשיך לנוח. אני מתיישבת על הספה, הנייד הלבן שלי בידי ואני נכנסת לגוגל.
אני מדפדפת בתוצאות של גוגל לחיפוש הנרחב שלי על ״גידול בבלוטות הלימפה״ ומתחלחלת.
נכנסתי לאתר של קופת החולים כללית והסתחררתי מכמות המידע והמילים שאיני מכירה, התפקסתי והמשכתי לעיין באתר תוך שקצב הלב שלי מגיח לשחקים.
התסמינים... הסוגים... הטיפולים... ההשלכות... זה יותר מדי בשבילי.
אני פתאום מבינה את כובד הדברים, את מה שאני ואמא הולכות לעבור, ומה שהכי מבעית אותי, זו העובדה שאני לא בטוחה שאמא שלי תעמוד בזה. אין לה כוחות, וקשה לי להאמין לה כשהיא אומרת שהיא רוצה לחיות.
מילותיה ומעשיה בפועל סותרים אלו את אלו ואני לא יכולה לסמוך על כך שהיא תרצה מספיק חזק להילחם במחלה הארורה.
שמעתי על אנשים חזקים יותר, שאוהבים את החיים ועדיין נכנעו למחלה.
אני מנסה לעכל את האפשרות שאולי יום אחד אקום והיא כבר לא תהיה פה, ולא מסוגלת.
לצערי יצא לי לחוות משהו דומה על בשרי, פעמיים...
ושני אלו, היו הרגעים המפחידים והנוראיים ביותר בחיי.
למרות העובדה שאמא שלי לא מילאה את תפקידה על הצד הטוב ביותר אני לא יכולה לשקר ולומר שהיא לא חלק ממני, ותמיד תהיה.
לא נולדים עם ספר הנחיות לאיך להיות הורים, ולגדל ילדים דורש מאמץ ומשאבים שלא לכולם יש את האפשרות לתת. אני לא מצדיקה אותה, ממש לא. יש לי עוד מעל ומעבר כעסים מודחקים עליה, אבל בסופו של דבר... היא אמא שלי.
היא העניקה לי את החיים ובאיזשהו מקום אני מי שאני היום גם בזכותה.
במהלך השנים שנאתי את זה שרציתי מציאות אחרת בשבילי ולא יכולתי לקבל אותה באמת, אבל עכשיו, למרות שאני בסך הכל מלצרית, למרות שלא הצלחתי להגשים את החלומות שלי כמו שדמיינתי עוד אי שם בגיל עשר אני מסתכלת אל העתיד בראש מורם.
אני בסך הכל בת עשרים ושלוש, כל החיים עוד לפניי וכבר עכשיו אני יכולה להגיד שיש לי ״ארגז כלים״ עשיר על הגב.
מכל דבר למדתי, התחזקתי, הפכתי למי שאני.
וכעת... כעת אני מבינה שהכל יכול היה להיות נורא יותר, הרבה יותר, ושבסך הכל אני לא סובלת. התאהבתי, מצאתי חבר נפש, הרווחתי כסף בזכות עצמי, ואני יודעת עמוק בלב שבעתיד, אגשים את עצמי עד הסוף.
אני בטוחה בזה.
אני סוגרת את הנייד כשאני שומעת את רעש נעלי הבית הנגררות של אימי במסדרון.