Different worlds | גמור

פרק 2 - ה-בוס

ה-בוס
Song: Calvin Harris - Slide

אני נשענת על דלפק העץ המצוחצח בשעמום.
על מה ולמה הם נותנים תשעים ש״ח לשעה? המקום לגמרי שומם, לא שאני מתלוננת כמובן.
אני אוחזת בטלפון שלי, נכנסת אל האינסטגרם, טוב, לפחות מנסה... רוב המסך שלי שחור ושבור והמגעים במצב נורא אז הסיכוי שאראה משהו שואף לאפס.
״וואו, כמה שנים לא ראיתי אותה,״ אני ממלמלת לעצמי בעודי עושה לייק לאחת הבחורות שהיו איתי בתיכון. כחכוך גרון חזק נשמע לפתע, מקפיץ את ליבי וגם את הטלפון שלי אל הרצפה. אני מרימה את הטלפון ומגלה למרבה הצער שהוא בכלל לא עובד עכשיו. טוב, אני לא מאשימה אותו, הוא משרת אותי כבר מעל לשלוש שנים. ״נו באמת,״ אני ממלמלת תחת אפי בעצבים, מניחה את הטלפון על הדלפק.

״אולי נכתוב גם הספד?״ נשמע קול עבה.
מה?

אני מרימה את ראשי ונפעמת מהמראה שנגלה לנגד עיניי. מולי עומד גבר גבוה, שריריו המנופחים בולטים מהחליפה הכחולה שהוא לובש ואת הריח הממכר שלו אי אפשר לתאר במילים, הוא סוחף אחריו את כל המבטים ולגמרי אפשר להבין למה. בעיניי, ולדעתי גם בעיני כולם הוא משגע. תנשמי עמוק, ליה, לקוח ראשון ואת חייבת את העבודה.

״איך אוכל לעזור לך?״ אני מדקלמת בחיוך מאופק, מתעלמת מהעקיצה שזרק.

״וויסקי קטן יעזור,״ הוא עונה באדישות ואני מהנהנת, מוזגת לכוס קטנה וויסקי. מעניינת אותי הסיבה שהוא שותה וויסקי בשעה כל כך מוקדמת בבוקר, אבל כנראה שלא אדע לעולם.

״למען האמת, אתה הלקוח הראשון שלי. המקום הזה לגמרי ריק,״ אני מחליטה לפתוח דף חדש אבל הוא בתגובה, מתעלם מדבריי במופגן.
״אתה יודע, חשבתי שהכל יראה פה לגמרי אחרת,״ אני ממשיכה, מנסה לפתח איזשהי שיחה נחמדה אך הוא לא מועיל בטובו להגיב לי או אפילו להביט בי.
אני מתעצבנת מעט, מנסה לשמור על קור רוח, אבל ההתעלמות שלו ממני מחרפנת אותי. ״חשבתי שעם כל המקום היוקרתי הזה אנשים יהיו קצת יותר-״

״-תסלח לי, אדוני. את מוכנה לבוא איתי לרגע?״ צץ לפתע אותו טבח שהכרתי מקודם לכן, מושך אותי אל עבר המטבח.

איתי.
השף החביב במסעדה הגדולה הזאת, האור בקצה המנהרה במקום הפלצני הזה, בסך הכל בן עשרים וחמש פחות או יותר וללא ספק אחד האנשים הטובים שפגשתי. והוא גיי. אין מצחיק ממנו והוא חייכן וטוב לב, תכונות שחסרות לרוב בני האדם במאה ה-21.
לדוגמה, מר עצבים שמסתבר שהוא הבוס שלי - יוסי, אדם ממורמר שלו כל התכונות האלו באמת חסרות.

אני מתרגזת כשאני נזכרת באדם החצוף והלא מנומס ששירתי קודם ולמזלי יוסי החליט שאשאר לעזור לאיתי במטבח בטענה שאני ״עדיין לא ברמה של לשרת אותו,״ ושהוא ״עשה טעות שבכלל חשב כך,״ ובלה בלה בלה.
עדיין לא הבנתי מה כל כך מיוחד באותו אדם חצוף וחתיך להחריד אך אני בכל זאת מוצאת את עבודת הבישול כמהנה בעקבות השנים בהם תמיד נהגתי לבשל לעצמי כאשר אימי נעדרה מהבית לעבודתה, ומחליטה לפתח שיחה עם איתי.