Different worlds | גמור

פרק 14 - ספל תה רותח

ספל תה רותח

שבוע עבר מאותו ערב עגום. שבוע שאני מכחישה כל קשר אליו ומרוכזת אך ורק בעבודתי, כמו שהייתי צריכה לעשות מלכתחילה - לעבוד במרץ בשביל שביתי ישאר חם בחורף. וזו לא התמסכנות, זאת האמת. לצערי המצב שלנו עלה על שרטון עוד מהרגע שאימי נכנסה לבית החולים. למרות הכסף הרב שאני מרוויחה כאן, רובו הולך לתשלום חשבונות הבית מאשר לטיפוליה הרפואיים מה שמקשה על מצבנו בהרבה, איך יכולנו לוותר על ביטוח? כנראה שהמצב היה תמיד יותר גרוע משחשבתי, בייחוד שאני לא שם איתה עכשיו.
ובינתיים, במהלך השבוע האחרון, מר ברינסון הארור לא חסך ממני אף רגע שלו צמוד לקיילי. אני לא יודעת אם לקחת את זה אישי, כנקמה, כחנית חדה שהוא זורק הישר אל תוך ליבי או כשני אנשים שפשוט נועדו להיות ביחד, בעוד שאני רק נקלעתי אל הסיטואציה והגיע זמני לעבור הלאה.
אבל לצערי אין בכוחי להתכחש לאותה הרגשה כואבת שאני מרגישה בכל פעם מחדש כשאני מביטה בהם ביחד, אף על פי שזה לא רשמי - הקשר שלהם.

אולי הקשר שלו ושלה אינו שונה מהקשר שלו ושל שאר הנשים, אבל אני בוחרת להאמין שהוא כן.
קשה לי לשכוח מהכל לנוכח העובדה שאני רואה אותם צמודים אחד לשניה בכל יום ויום מאז אותו לילה. אולי זה אתגר שהוא לקח על עצמו, להראות לי שהוא ממשיך איתי או בלעדיי. אך על מי אני עובדת? אני בטוחה שאפילו לא אכפת לו.
ואיתי... איתי לא יודע מכלום ואני מרגישה מעט רע על כך שלא שיתפתי אותו בדבר, אבל אני מניחה שהתביישתי. התביישתי שאני, ליה מרקס, אותה אחת שמאז ומתמיד הבטיחה לעצמה שלא תתאהב באותו גבר אותו כולן אוהבות, שלא תלחם ותקנא, שלא תפגע... מוצאת את עצמה בדיוק באותה סיטואציה. זה מבייש אותי לחלוטין.
רק מעצם העובדה שנפלתי במלכודת שלו, שהייתי תמימה כמו כולן, שהעלמתי עין מהאופי המוכר של הבחורים היפים, הגברים המרשימים שהם יודעים שהם כאלה, ומשתמשים בזה ללא מעט בושה. אני רק נבוכה מעצם המחשבה שנתתי לו לגעת בי באופן הזה כל כך הרבה פעמים ועוד נהנתי מכך נוסף על כל הצרות. ״ליה!״ קולו של איתי קוטע אותי מלהמשיך ולנזוף בי על הטמטום המחורבן שלי. ״כמה זמן אפשר לבקש ממך להעביר לי את הירקות?״ הוא שואל בעודו עסוק במלאכת הבישול.

״סליחה,״ אני ממלמלת, מעבירה לו את מבוקשו ונאנחת בכבדות.

״מה קורה לך בזמן האחרון? את לגמרי שקועה במחשבות שלך... בקושי מחייכת, את בדיכאון או משהו?״ הוא שואל בנונשלנטיות מה שגורם לי לפעור את פי בהלם.

״איתי!״ אני נוזפת בו. ״אתה חושב שאדם שנמצא בדיכאון יענה לך על כך בכזאת טבעיות?״ אני זוקרת את גבותיי.

״לא יודע. אבל זה לפחות גרם לך לדבר איתי קצת.״ הוא מושך בכתפיו ואני לא יכולה אלא לחייך מתגובתו של האדם היחיד שנשאר לי כאן. ״תגידי, מה עם הרפאל הזה? לא ראיתי אותו הרבה זמן.״ הוא שואל בעודו מתבל את יצירת המופת שהכין. כל דבר שהוא מכין הוא יצירה, הוא כל כך מוכשר במה שהוא עושה.
ורפאל... אוי רפאל. מאז אותו מקרה מר ברינסון ואביו הפסיקו לעבוד יחדיו, ואף אחד לא יודע למה, אני תוהה אם אותו הערב הוא באמת הסיבה לכך, זה בכל זאת קרה בהפרש של יום אחד. וזה מצער אותי מעט. הפלרטטנות שלו חסרה לי, האכפתיות שלו. הוא חסר.
אני לא יכולה להתעלם מהמחשבה הקטנה ששוכנת בראשי, אותה אחת שאומרת שאולי אם היה כאן, הוא היה משכיח ממני את מר ברינסון.
מחשבה נוראית שכל כך לא אופיינית לי. לעזאזל, מתי הפסקתי להכיר את עצמי?
״קדימה, אתן יכולות להגיש לו.״ מאיץ בנו איתי ורק אז אני נזכרת לשם מה אנחנו כאן. לשרת אותו. ולצערי, בכל פעם שאני עושה את זה מאז אותו לילה, אני כל כך סובלת. אני לא יודעת למה... אבל איכשהו בכל פעם שאני ואלין מגישות לו את הארוחות שלו, הוא נמצא איתה. כאילו שהוא יודע שאנחנו בדרך ובסך הכל עושה לי דווקא. אני צוחקת על עצמי בלב בזה הרגע, רק על עצם העובדה שבאמת חשבתי את זה עכשיו.
שהוא עושה לי דווקא. שאכפת לו. ולמה לעזאזל שידע מתי אנחנו באות? הו, כן, הוא יודע הכל.
עוד משהו שלא מקל עליי בניסיון הקלוש לשכוח אותו. עם כמה שאני רוצה, מנסה ומשתוקקת לכך, אני לעולם לא אוכל לחזור להביט בו באותה הדרך כמו בהתחלה. לעולם לא אוכל לחזור לאותו מצב של יחסי עובד-מעביד בלבד. וזה מחרפן אותי, לגמרי מוציא אותי מכליי.