Different worlds | גמור

פרק 47 - תקווה שעבר זמנה

תקווה שעבר זמנה
Song: The suburbs

העיניים שלי סורקות את המסילה בלחץ, המזוודה שלי עברה כאן כבר שלוש פעמים לפחות ובכל פעם משהו אחר הסיח את דעתי, שילך לעזאזל מי שהמציא את הרעיון הזה. ״הו, תודה לאל.״ אני נחלצת אל המזוודה הכחולה שלי, מושכת אותה בכל הכוח מהמסוע הנע.

״ליה,״ קולו של איתי נשמע מאחורי גבי ואני קופצת בבהלה, ״מה קרה נבהלת? הצלחת להביא את המזוודה?״ הוא שואל ואני גוררת את המזוודה לפניי, ״את חיוורת, הכל טוב?״ הוא מניח את ידו על כתפי ואני נושפת את כל האוויר מריאותיי.

״מה אני אגיד לך, איתי? אני לחוצה, אני מפחדת.״ אני משתפת אותו וכל מה שמתחשק לי לעשות זה להתפרץ בבכי. אני לא חושבת שאני מסוגלת לראות אותה. אחרי חודש וחצי בהם חוויתי שוב את מה שהעבירה אותי פעם, אחרי שהיא החזירה אותי לתקופות החשוכות ההן, הנה אני שוב כאן. צריכה להביט לה בעיניים ולחייך, לחבק אותה ולאסוף את השברים. התחזקתי בזמנים האלה, השתניתי, נבניתי. ועכשיו אני מרגישה שאני לא מסוגלת לעשות זאת עוד, זה מתאים לליה מהעבר, לליה הישנה. ברגע זה אני פשוט צריכה להתמקד בי. בגוף שלי, בנפש שלי, בקריירה שלי ובזוגיות שלי. לא נותרה לי משפחה, למען האמת היא התפרקה עוד אי שם לפני עשר שנים. הניסיונות שלי להחיות אותה נוחלים כישלון וכל מה שנותר לי לעשות, זה לוותר.

״ליה, זאת אמא שלך. אני בטוח שהיא תקפוץ אל התקרה מאושר כשהיא תראה אותך,״ הוא מנסה לנחם אותי ואני רק מסוגלת לפלוט גיחוך מלא בזלזול. ״את מלאה בכעס, את חייבת להשאיר את העבר בעבר.״ הוא מושך אותי לחיבוק ואני נושכת את שפתי בחוזקה, רק לא לבכות. אם רק הייתי יכולה לבצע את זה, אם רק הייתי יכולה להרשות לעצמי להתמקד בעתיד, להתקדם הלאה... אבל היא, היא כובלת אותי, מונעת ממני לגדול ולהתפתח. היא רוצה שאהיה שם בכל פעם, והיא בטוחה שזה מה שיקרה.

אבל אני לא חושבת שאני מסוגלת עוד.

*

הידיים שלי רועדות והראש שלי דואב, אם רק הייתי יכולה להיכנס ישר לישון... אני נוקשת בעדינות על דלת העץ החלולה והישנה, אותה דלת מהזכרונות שלי, שנטרקה בפניי שוב ושוב ושוב. כשאבי עזב והותיר אותנו כך, וכשהאושר שלנו אבד. הוא יצא מהדלת מבלי להביט לאחור, וכל מה שנשאר אצלנו זו הריקנות.
אני ממתינה למענה, לעיניים העייפות והאטומות שלה, ובכל זאת נשאבת לרצון הזה לראות אותן שוב. בתוך תוכי, אני מתגעגעת אליה, כל כך.
אבל לא רק במשך החודש וחצי הללו ששהיתי באיטליה, אני מתגעגעת אליה כבר חמש עשרה שנים.
אין מענה, והדלת עדיין סגורה. אני לוחצת על הידית החלודה וכשהדלת חורקת על ציריה ונפתחת ברעש מוכר אני נדה בראשי, זה לא מפתיע. אני מעפעפת בעיניי כשאני צועדת פנימה אל החשיכה, המזוודה שלי נגררת אחריי ואני סוגרת את הדלת, מביטה ב״בית שלי״, בקורת הגג הישנה. הכל נראה בדיוק אותו דבר משעזבתי לפני חודש וחצי, שום רהיט לא זז ואותה חשיכה נשארה.
אני נכנסת אל המטבח, ממלאת כוס מים מהברז, גרוני ניחר וכפות ידיי מזיעות, העובדה שאינה קמה לקראתי מעניקה לי עוד מרחב זמן לקראת הפגישה המיוחלת. אני לוגמת את המים המתכתיים ומניחה את הכוס על השיש המאובק, ערימת כלים מעופשים עולה על גדותיה בכיור ואני מחמיצה את פניי כשריח של טחב ממלא את אפי.
אני מעבירה את אצבעי על שולחן האוכל ונחרדת לגלות את שכבת האבק המזעזעת, השולחן כבר הפך מחום לאפור וממש לא נראה כמו מקום מאושר לאכילה.