Different worlds | גמור

פרק 91 - מכלול

מכלול
Song: יסמין מועלם - יחפים

״אני שוב חוזר ואומר, גברת מרקס, אנחנו ממליצים לך חד משמעית להמשיך את הטיפולים.״ קולו המודאג של ד״ר קלדרון נשמע שוב בחלל החדר לאחר עשרים דקות של מבטים מופתעים וניסיונות שכנוע והסברה מיטביים מצידו.

״אני יודעת, אך החלטתי לא נתונה לשינוי.״ קולה החלוש נשמע ואני נטועה במקומי כמו הגוש הארור שבגרוני, בוהה בתעודות הרפואה הרבות שעל הקיר. אני מבחינה בעיניו הנואשות של ד״ר קלדרון מנסות לתפוס את מבטי, הוא לבטח חושב לעצמו למה לעזאזל אני לא עוזרת לו לשכנע את אמא שלי לבחור בטיפולים, ובניסיון לחיות, אבל אני מחניקה גיחוך סרקסטי תחת אפי כשאני בעצמי יודעת שהיא בחרה במוות כבר מזמן, ושאין טעם לנסות לשכנע אותה לבחור אחרת.
הוא נד בראשו ונאנח.

״צר לי שזוהי החלטתך, גברת מרקס. אני רק מזכיר שבמידה ואת בוחרת להפסיק את הטיפולים סופית ככל הנראה המחלה שלך תהפוך לסופנית והסיכויים שלך לחיות...״ הוא עוצר לרגע, שואף שאיפה כבדה, ״קלושים.״ הוא משלים את המשפט והבטן שלי מתהפכת, הכל כל כך מוחשי פתאום שאני מתאמצת למשוך את הדמעות פנימה. בכיתי על זה מספיק, וזה לא שלא הייתה לה ברירה, אי אפשר לעזור לבן אדם שמסרב לעזור לעצמו.
הוא מחכה לתגובתה והיא משיבה לו בהנהון קר וקצר, אני מתחלחלת.
״תחתמי פה, בבקשה, שאת לוקחת אחריות מלאה על ההשלכות של ההחלטה שלך להפסיק את טיפולי הכימותרפיה לאלתר.״ הרופא מקריא בכניעה וידה הרועדת של אימי ניגשת אל העט, וחותמת.
״אני מאחל לך הרבה בהצלחה.״ ידו מושטת בפני אמא והיא לוחצת אותה ברעד קל, העיניים שלו מופנות אליי ודרכן משתקף צער, אני גומעת את רוקי בכבדות.

״תודה רבה,״ זאת הפעם הראשונה והאחרונה שאני פוצה את פי בפגישה הארורה, הוא מסדר את הניירת ומהנהן בקצרה, שנינו יודעים שעתידה של אימי מר ותו לא.

*

״ליה,״ אמא שלי מנסה את מזלה בפעם האלף להיום.

״אני הולכת, תתקשרי אם את צריכה משהו.״ קולי קר כשאני עומדת בפתח החדר שלה, לא יכולתי שלא לעזור לה להגיע הביתה מהמונית, אבל לא אשקר ואגיד שזה הדבר הראשון שרציתי לעשות. ליוויתי אותה היום אל בית החולים כי אני היחידה שנשארה לה, והבגידה העצמית מעקצצת תחת עורי, לא רציתי לעשות את זה.
אני שונאת את העובדה שהיא אפילו לא מתנצלת, או לפחות מראה לי שכל הסיטואציה הזו קשה לה, ושהיא לא הייתה רוצה שאראה את כל זה - את הבחירה המזוינת של אמא שלי להפסיק לחיות. אבל היא שותקת, היא פשוט מתנהגת כאילו היא לא זרקה אותי לכלבים, כאילו היא לא האישה הכי אנוכית שפגשתי.
זה הגוף שלה, והבחירה שלה, אבל לא חשבתי שהיא תנקט באופן כל כך חד משמעי. היה לה כזה קל לחשוב שהיא משאירה אותי כאן? לבדי?
זאת אומרת... יש לי אנשים, אבל אין לי משפחה, לפחות לא ביולוגית. למרות מה שעברנו היא יודעת כמה הצורך באמא ובמשפחה בוער בעצמותיי, היא ראתה כמה הקרבתי מעצמי למענה, והיא... שופכת את התינוק עם המים.