Different worlds | גמור

פרק 30 - אולטימטום

אולטימטום

אני מביטה בתקרה הלבנה, שיערי הרטוב ממלא את החדר בניחוח של קוקוס וחיוך בלתי רצוני נפרש על פניי. אני לא יכולה שלא לטפוח לעצמי על השכם בעקבות האומץ שלי כמה שעות קודם לכן, בפעם הראשונה בחיי עמדתי על שלי, ודווקא מול הגבר שמילה אחת או שתיים מפיו כבר מספיקות להרטיט את ליבי כהוגן. נלחמתי בעצמי לא להיכנע. אני סיימתי להיכנע, למדתי את ההשלכות שבדברים ויישמתי. לא נתתי לעצמי להיפגע בגלל ההשפעה שלו עליי, והצלחתי. הצלחתי להגיד לו לא. החיוך שלי הולך ודועך כשאני נזכרת בעובדה שאין אף אחד שאוכל לשתף עימו את השמחה שלי. פעם זה היה איתי, ועכשיו... אין דבר שהייתי רוצה לעשות יותר מלשמוח איתו עכשיו, אבל רק מעצם המחשבה הזאת אני מבינה למה הוא בחר להתרחק ממני, כי אני חושבת רק על זה.
ועל עצמי... איך לא שמתי לב לזה, לעזאזל!?
איך לא שאלתי אותו מה קורה איתו? אלוהים אדירים, זה כל כך לא מתאים לי. כל העבודה החדשה, המצב המוזר הזה, זה גרם לי להשתנות. להתרגש ולהתעסק אך ורק בזה, כאילו חייתי בבועה. כמו נערה מטומטמת שלראשונה נדחתה על ידי הבחור הפופולארי בשכבה, שכעת היא חושבת אך ורק עליו, טוחנת גלידת בן&ג׳ריס, בוכה עם חברות שלה על כך ושוכחת את מהות החיים ברדיפה אחר נער שרלטן עם האף למעלה. אני חייבת למצוא אותו, לדבר איתו, הוא אפילו לא הגיע לאירוע בגללי. או שבעצם אני נותנת לעצמי יותר מדי קרדיט... לעזאזל, אני לא יודעת. אני מתחילה להילחץ מכל מחשבה שמא אני מרוכזת בעצמי מדי, כזאת מתוסבכת... אני מחליטה להתרומם על רגליי וניגשת אל המזוודה המבולגנת, שולפת צעיף גדול ועוטפת אותו סביבי, נושמת עמוק ומתהלכת לכיוון הדלת. אני אלך אליו, אני אתעמת איתו עד הסוף ואתנצל עד שיסלח לי, אני לא מוכנה לוותר עליו.

*

ליבי הולם בחזי כשאני עומדת מול דלת העץ עליה חרוטות הספרות שלוש, אחת ותשע. אני אוזרת אומץ ונוקשת בעדינות על העץ, מחכה למענה.
צעדים קלים נשמעים מבעד לדלת ואני בוחרת לחכות כמה רגעים. לפתע הדלת נפתחת בפניי ובכניסה עומד גבר זר עטוף בסדין לבן כששיערו החום פרוע, אני גומעת את רוקי בכבדות כשהוא מביט בי בשאלה ואני מתאמצת להוציא את הקול מגרוני.

״איתי נמצא?״ אני שואלת באנגלית ומנסה להיזכר אם איתי אי פעם תיאר בחור בעל נתונים כאלה.

״כן, אני אקרא לו.״ הוא ממלמל ופונה על עקביו. אני משחקת באצבעותיי בלחץ בעודי כועסת על עצמי שמעולם לא הפריע לי שלא שיתף אותי בחיי הזוגיות שלו, שאמורים להיות הכי מעניינים שיש.

״כן, ליה. איך אני יכול לעזור לך?״ נעמד איתי בפתח החדר כשהוא מביט בי בסלידה. קולו המתכתי והזר גורם לקרביי להתהפך.

״רציתי שנדבר...״ אני ממלמלת בחוסר ביטחון והוא מביט בי בחצי חיוך.

״אני לא חושב שיש לי עוד מה להגיד.״ הוא נשען על הדלת בעודו נוקש עליה עם ציפורניו.