Different worlds | גמור

פרק 115 - סוף הדרך, תחילת האינסוף

סוף הדרך, תחילת האינסוף
Song: my way

״אתם מוכנים?״ אני מכניסה את ראשי דרך הפתח הקטן של דלת חדרם של איתי ובועז.

״כן, קרצייה, תכנסי.״ הם סוף כל סוף מאשרים לי להיכנס פנימה. אני פותחת את הדלת ומצמידה את ידיי בהתרגשות, קופצת במקומי כמו ילדה קטנה כשאני סורקת את הזוג האהוב עליי לבושים בחליפות שלושה חלקים שחורות.

״אתם כל כך מושלמים.״ אני מחייכת עד שכואבות לי הלחיים, לא יכולה לעצור בעד הדמעות. ״זה ההורמונים,״ אני מוחה את דמעותיי וצוחקת.

״את מתרגשת יותר מאיתנו.״ איתי עוטף אותי בחיבוק, ואני מחבקת אותו חזק, כאילו אני אמא שהילד שלה הוא זה שנכנס תחת החופה בעוד כמה שעות.

״ההורים שלכם באים היום?״ אני מתעניינת, והבעת פניו של איתי הופכת דאגנית.

״הטיסה שלהם התעכבה בלילה, הם בדרך. אני מקווה שהם יספיקו.״ הוא מביט בבועז בדאגה.

״יהיה בסדר, אני בטוחה.״ אני מיישרת את עניבת הפרפר שלו ומחייכת אליו חיוך מנחם.

״כן... אני מקווה. כמו שאני מקווה בשבילך שאת לא מורחת איפור על החליפה שלי.״ הוא טופח על גבי ואני מתנתקת ממנו, מחייכת.

״עוד לא התאפרתי.״ אני מרגיעה אותו והוא ניגש אל בועז, עוזר לו עם עניבת הפרפר.

״אני אניח לכם להיות לבד. אני צריכה לסיים להתארגן.״ אני מחייכת כשבועז נושק למצחו של איתי המרוכז.
״זה היום הכי מרגש בשנה, אהובים שלי.״ אני לא יכולה להפסיק לחייך כשאני מסתובבת אל עקביי בחזרה אל החדר שלי.

*

״ראית את מייקל?״ אני מעקמת את גבותיי אל טניה, שמוזגת לכוס זכוכית גבוהה יין אדום.

״לא, אבל אני צריכה לאפר אותך, את הכלה שלהם!״ היא צווחת ואני מנידה את ראשי בחיוך. ״זה עדיין היום שלהם, ולא שלי.״ אני מרגיעה אותה, כשאני משחקת עם טבעת היהלום על קמיצתי.

״בקרוב אצלך,״ היא סורקת את הטבעת, אוספת את שיערי בשני קליפסים בשביל שהשיער לא יהרוס את האיפור.

היא מתחילה למרוח את פניי בקרם פנים ואני מחייכת לעצמי כשאני נזכרת ברגע בו איתי שם לב לטבעת שלי אתמול בערב. לא רציתי להכריז על האירוסים בשבוע החתונה של החברים הכי טובים שלי, זה בכל זאת הרגעים המיוחדים שלהם, ולא הייתי רוצה לקחת להם את הזרקור. אבל איתי, כיאה לאיתי, התחיל לצווח ולהכות אותי על כך שהסתרתי את זה במשך שעות, כן, הוא הדגיש את המילה שעות. אם זה היה תלוי בו, הוא היה יורד על הברך לצד מייקל ברגע האמיתי, רק בשביל לא לפספס אפילו דקה ממנו.
כולם שמחו ובירכו אותנו, ואני בעיקר האדמתי בכיסא שלי כשמייקל, כמו שהוא יודע הכי טוב, התנהל עם אובר תשומת הלב בשבילי. לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו כשהוא ענה על השאלות הרבות של כולם - מי הכין את הטבעת, איפה זה קרה, מה למה ואיך. לא היה פרט שהם לא היו בקיאים בו, אם משמיטים את החלק בו הוצמדתי לעץ חצי עירומה כשמייקל חודר אליי.