Different worlds | גמור

פרק 21 - מגבת לבנה

מגבת לבנה

״אני לא יודעת מה עבר עליו, איתי.״ אני יושבת על מיטתי, חולצת את נעלי העקב מרגליי הכואבות.

״אני לא מאמין שעזרת לו להגיע הביתה אחרי כל מה שהוא אמר לך.״ הוא מצקצק בלשונו ואני מביטה בו במבט חסר אמון.

״הוא היה שיכור, איתי, והוא בן הזוג שלי אחרי הכל... טוב לפחות ככה אני חושבת.״ אני נאנחת, נשכבת על גבי. ״אני לא יכולה להשאיר אותו שיכור וללכת.״ אני מוסיפה, נזכרת כמה סבלתי לדאוג לו לאחר מה שאמר, זה הרגיש לי שגוי, צבוע. לעזור למישהו שהדבר העיקרי שאני רוצה לעשות לו זה להרוג אותו, אבל לא הייתה לי ברירה.

״יש לך לב טוב מדי.״ הוא נשכב על גבו לידי ואני מצחקקת, הוא יודע איך לרומם את מצב רוחי, ואני מודה לו על כך.

״תמשיך.״ אני מבקשת בגאווה כשהוא מכה את זרועי. ״בסדר, בסדר.״ אני צוחקת ומתיישרת לישיבה. ״ומה אתה מציע לי לעשות?״ אני נושפת, נזכרת בכל הבעיות שיש לי בחיים.

״לגבי מה?״ הוא שואל ואני מגחכת לאור האירוניה, גם אני שואלת את עצמי... ממה אתחיל קודם? אמא, רפאל, מייקל ? ״אמא שלי.״ אני עונה, משפשפת את פניי בעזרת ידיי. זה כל כך מעייף, מעגל הכוחות האינסופי הזה.

״עדיין לא אמרת לי באיזה סכום מדובר, אני לא יודע מה סדר הגודל.״ הוא מזכיר לי ואני אוחזת בנייד הרחב ומושיטה אותו לעברו כשהוא פתוח על המייל הראשון מבית החולים. ״וואו.״ הוא ממלמל כשהוא קורא את ההודעה, ״זה באמת סכום עתק.״ אני מהנהנת בעצב.

״מה אני אמורה לעשות, איתי? אני כבר שוקלת להסכים להצעה של מר ברינסון.״ אני צוחקת בציניות מוחלטת. אין שום סיכוי שזה יקרה.

״אני אעזור לך,״ הוא אומר לפתע ואני מביטה בו במבט אוהב.

״איתי, אתה כזה מקסים, ואני בחיים לא אוכל להודות לך על כמה שאתה טוב אליי, אבל אין שום סיכוי שאני אסכים שתעזור לי מבחינה כספית, גם אתה צריך לחיות ממשהו.״ אני מניחה את ידי על כתפו לאות תודה.

״יש לי חסכונות, ליה, אני אפרע אותם ו-״

-״שום חסכונות, איתי, אני לא מסכימה.״ אני קוטעת אותו והוא מהנהן באיטיות, מכיר אותי.

״אני מניחה שאני כבר אסתדר. כמו בכל פעם, לא?״ אני מעלה חיוך עצוב על שפתיי. אם אין ברירה, אני אפרע את החסכונות שחסכתי ללימודים, הבטחתי לעצמי שלא משנה מה יהיה, לא אוותר על קריירה מצליחה שאוהב. אבל לפעמים החיים לא מכינים אותך אל הבלתי צפוי, אין לי ברירה.

״לילה טוב, כדאי שאלך.״ מחייך איתי ונושק ללחיי כשהוא עוטף אותי לחיבוק גדול. ״אנחנו נעבור את הכל, ליוש.״ הוא לוחש לשיערי ואני מהנהנת כשראשי צמוד לחזהו. אני לא יכולה לתאר במילים כמה אני אוהבת אותו, הוא החבר הכי טוב שהיה לי באופן רשמי. אין לי ספקות לגבי זה. מדהים איך שבתקופה כל כך קצרה אני מצליחה למצוא אותו מאשר תקופה כל כך ארוכה שהסתפקתי בהרבה מילים והרבה פחות מעשים מהאנשים שנקראו ״החברים שלי.״ נתתי המון ולא קיבלתי בחזרה, אני מניחה שהעולם מפצה אותי על כך בכך שהוא שלח אליי את איתי. ואני לגמרי לא מתלוננת.