Different worlds | גמור

פרק 83 - בשלות

בשלות
Song: September song

העיניים שלו מתלכדות עם שלי, והסקרנות בתוכי גואה. הוא מתקרב אליי, נושק למצחי ומשלב את אצבעותינו אלו באלו, מושך אותי אחריו מהסלון אל עברו של מסדרון ארוך.
אנחנו מתקדמים לאורכו ואני מביטה אל עבר המעבר המוכר אליו אני רגילה לפנות, אך כשאנחנו חולפים על פניו אני מעווה את פניי. יש המשך למסדרון הזה?
המסדרון עטור יצירות אומנות יפהפיות לכל אורכו. אני מביטה בפסלים הלבנים והמעניינים שחולפים על פנינו כשמייקל מוביל אותנו אל הלא נודע ומחייכת כשאני מדמיינת את מעריץ האומנות הנסתר שבו בוחר את הדברים האלו בעצמו. אני יודעת שהוא דואג שהבתים שלו יהיו מאופיינים לפיו, לפי טעמו ואהבותיו, ייחודו, אף על פי שיש לו מספיק אנשים שיעשו זאת במקומו.

השטיח מדגדג את רגליי היחפות ואני כל כך מסוקרנת לגבי הדלתות הסגורות על פניהן אנחנו חולפים, לעולם לא הייתי בחלק הזה של הבית.
״אני צריך לעשות לך סיור,״ הקול שלו נשמע באוזניי ואני מפסיקה להתפעל מהיופי של המקום הזה ומתמקדת בדבריו. ״אבל לא עכשיו.״ הוא ממשיך ואנחנו נעצרים מול דלת שחורה ורחבה. הדלת הגדולה מהודרת בצורות מעניינות עשויות עץ מלא בצבע שחור שלא נותנות לסקרנות שלי מנוח.
מייקל שולף מכסאו מפתח כסף ומכניס אותו לחור המנעול. הדלת נפתחת והמקום חשוך, הוא מושך אותי פנימה אחריו, וסוגר את הדלת.
האוויר סמיך והרצפה כבר לא מכוסה בשטיח, כפות הרגליים שלי מזהות את רצפות הצפחה בין החשיכה. אנחנו מתקדמים אל נקודת אור שאט אט מתבהרת, והריח כבר מבצבץ באפי. ריח של מים, של כלור ושל רוגע. אנחנו נכנסים אל אולם רחב והנשימה שלי נעתקת. מולנו נפרשת בריכת שחייה עצומה בצורת מלבן ארוך. הבריכה מוארת באור זהוב ואני מצליחה לזהות את האדים הדקים שעולים מהמים. לעזאזל, היא אפילו מחוממת!
אני מסתכלת מטה, הרצפה אכן עשויה רצפות צפחה ואני מזהה את אבן האוטופיה הכסופה שמשתרעת לאורך כל האזור סביב הבריכה. בדפנות הבריכה משתקף פסיפס יפהפה בצבעים תכולים ואפורים וכשהעיניים שלי מביטות סביב, הלב שלי יורד אל התחתונים. האולם מוקף בקירות זכוכית, תקרה רחבה ושקופה מקנה לי מבט ישיר אל השמים השחורים עטורי הכוכבים, ואפילו הירח החצי-מלא מוצא את מקומו בתמונה הכל כך יפה שהעיניים שלי דואגות לצלם. הסביבה מבחוץ ירוקה וחשוכה, נותנת תחושה של חשיפה וביטחון באחת.
״זאת זכוכית אטומה שבצד השני שלה היא מראה, אי אפשר לראות מבחוץ את מה שקורה בפנים.״ הקול היפהפה של מייקל מתנגן באוזניי ואני עדיין מתפעלת מהמקום הקסום אליו הגעתי. אני מרגישה שאני בתוך קופסת זכוכית בעולם של יוקרה וטבע. אני ממשיכה להסתובב במקומי, סורקת את המקום העצום וכשמייקל ניגש אחורה ומדליק את האורות, אני מעקמת את אפי.

״אני אוהבת את החושך,״ אני מסתובבת אליו, והעיניים שלו שמביטות בי, רק מאשרות את זה. אני אוהבת את החושך בזכותן.