Different worlds | גמור

פרק 44 - דאגה

דאגה

אני מרגישה את נשימותיו הכבדות והרגועות כשראשי צמוד לחזהו, אני מתעטפת בידיו ושואפת עמוק את ריחו, לעולם לא ימאס לי מזה.
השעה היא לבטח כבר שלוש לפנות בוקר ואני מתקשה להירדם. לא בגללו, זה בטוח, למען האמת אני מרגישה רגועה מתמיד כשאנחנו כאן ביחד, אבל תחושת הבטן שלי מבשרת רעות.
אני נתקפת פחד, מחרתיים אחזור לביתי. לספות הקרועות, לקור התמידי, לריח האלכוהול הקבוע ובעיקר לתחושת הבדידות. זה לא הבית שלי, אני מרגישה בו זרה. פעם הוא היה הבית הקטן והחם שתמיד התגאתי בו, עם הגינה האחורית שמלאה בפרחים אדומים אותם אמא אהבה לשתול, עם האורות הצהובים וריח האוכל הטרי. אהבתי את ההרגשה הזאת כל כך, אני מתגעגעת אליה כל כך.
יום אחד בלבד זה לא כל מה שהוצרך בשביל שהתחושה הזאת תהפוך לתחושת זרות מעיקה.
לא מצאתי את עצמי שם, אמא הפסיקה לדאוג לגינה וכל מה שנשאר ממנה אלו עלי השלכת של הסתיו שהצטברו בערימות, המנורות כבר כמעט ולא דולקות בביתנו למעט המנורה הלבנה והקטנה במטבח, והקור מורגש בביתי גם בימים החמים ביותר בקיץ.
מבחינתי, הוא רק קורת גג לשינה, וגם היא לא מספקת. אני נזכרת בלילות הקרים כשרגליי בלטו מן המיטה הקטנה והחורקת שמנעה ממני אפילו את הזכות לשינה טובה, אני נאנחת ומצמידה את לחיי קרוב יותר לגופו החם של מייקל. כל כך נוח לי עכשיו, על המיטה הרכה, לידו. למען האמת, אני לא חושבת שהרגשתי טוב כל כך מעולם. אני בחורה של חרדות, והחיים שלי לא הקלו על העניין, אפילו כשישנתי הייתי לחוצה לגבי היום שאחרי, ולהפתעתי מאז שהכרתי את מייקל החיים נראים הרבה יותר חסרי דאגות.
וזה מדאיג.

אני לא רוצה להיות תלויה באדם, אני לא רוצה שברגע שיהיה שם אהיה מאושרת וברגע שלא, אשבר. אני בקלות יכולה ליפול למקום הזה. זה קרה לי עם המשפחה שלי. עם כמה שקשה לומר, תליתי בהם יותר מדי תקוות, נשענתי על אהבת הוריי כנראה יתר על המידה שברגע שהדברים התערערו בחיי גם אני התערערתי לגמרי. כל הקרקע הבטוחה שהייתה תחת רגליי נשמטה ביום אחד, ואיך נתתי לזה לקרות? הייתי עיוורת ותמימה.
בשנים האחרונות לקשר שלהם אבא שלי התחיל להיות יותר קשוח וחסר סבלנות כלפיי. הוא נהג לזלזל בי ובאמא מול העיניים שלי, ובתור ילדה קטנה לא הבנתי מה זה אומר, המשכתי להדחיק והזכרתי לעצמי שהחיים שלי עדיין שמחים עם חדי קרן. אבל אלו שטויות במיץ, כי ביום שהוא עזב לא רק אמא שלי נשברה, אלא גם אני.
ואני לא מוכנה לתת לזה לקרות לי שוב. אז איך לעזאזל אני מרגישה שמייקל יכול לעשות לי את זה מתי שרק ירצה? איך לעזאזל נתתי לזה לקרות? ולמה אני לא עוצרת את זה לפני שיהיה מאוחר מדי?
השעה כבר שלוש וחצי וראשי דואב ממחשבות, אני דרמטית להפליא לפעמים, אבל החרדות ממלאות אותי ואני נכנעת אליהן. בתוך תוכי אני יודעת שהוא לא יפגע בי, לפחות לא ירצה לפגוע בי, לעולם. אבל אני עדיין לא יכולה להתעלם מהפחד לקראת החזרה לישראל. איך החיים שלי יראו משם? איך הקשר שלנו יראה משם?
בכנות, אני לא יודעת.