Different worlds | גמור

פרק 53 - הרגע הזה

הרגע הזה

אני מייבשת את שיערי במגבת וכבר חוטפת את החולצה שהוריד, ולובשת אותה. ״קחי נקייה.״ הוא מצביע על הארון ואני מנידה בראשי לשלילה ובעת ובעונה אחת מאושרת שהוא מרגיש מספיק בנוח בשביל שאחטט לו בארון.
לא שכבר לא עשיתי זאת... אבל כשהוא מסכים זה הופך את זה למיוחד, הרי מי כמוני יודעת כמה הוא קנאי לפרטיות שלו. ״למה?״ הוא שולף חולצה חדשה בעבור עצמו ועוד אחת שהוא זורק לעברי. אני תופסת אותה ומניחה אותה על המיטה בעודו לובש את האחרת, ״למה את מתעקשת על המלוכלכת?״ הוא שואל, מתקדם לעברי.

״יש לה את הריח שלך, ממש חזק.״ אני מצמידה לאפי את הבד הנעים ומסניפה את ריחו כמו תמיד.

״אז אני רוצה ללבוש את שלך,״ הוא מחייך, לוקח את החולצה שלי ומביט בה, ״את כזאת קטנה.״ הוא נותן בבגדיי מבט ארוך ואני לא יכולה שלא לגלגל את עיניי, קטנה אני לא, וזה לאחר שעות ארוכות של ביקורת עצמית מול המראה. ״את כל כך קטנה שאני יכול לכלוא את כולך בשתי כפות הידיים שלי.״ הוא עומד למולי, ידו האחת מתמקמת בגבי התחתון וידו השניה על לחיי, שתיהן אוחזות בגופי בדומיננטיות שאי אפשר להתעלם מהן. ״פעם אחרונה שאת מגלגלת אליי עיניים.״ הוא נושק לשפתיי ואני נאנחת על האובססיה המעצבנת שלו בעניין.

״למה זה כל כך מעצבן אותך?״ אני שואלת, נכנסת תחת זרועותיו ומחבקת אותו אליי, משעינה את ראשי על חזהו. אני מאזינה לפעימות ליבו ועם זאת מקשיבה לתשובתו.

״זה מראה על חוסר כבוד וזה משגע אותי, אני רוצה שיהיה כבוד בינינו. כמו שאת רוצה שאני אכבד אותך ככה אני רוצה שתכבדי אותי.״ הוא מסביר ואני מתעננת במחשבה האם אלו משחקי כבוד או התוודות אמיתית מצידו.

״מקובל עליי,״ אני לוחשת לבסוף והוא נושק לראשי. אני ממשיכה לחבק אותו בחוזקה, אוזרת כוחות מליבו הפועם מול שלי, שואפת אותו אליי ומתחזקת. הוא מתנתק ממני לרגע, עיניו מתמקדות בשלי.

״הכל בסדר?״ הוא שואל, אגודלו מלטף את לחיי ואני הולכת לאיבוד בין המגע שלו לעיניים העמוקות שלו.

״האמת שלא.״ אני מתוודה והרצון לבכות משתלט עליי. אני מרגישה את המועקה מטפסת מבטני התחתונה במעלי גרוני. צמצמורת קלה נשלחת אל גבי התחתון והעיניים שלי מתמלאות בדמעות. ״קשה לי,״ אני מודה, נאנחת בתסכול ומתיישבת על המיטה.

״מה קרה, ליה?״ אגודלו נח על סנטרי, מושך אותו מעלה. אני מביטה בעיניו המאפילות, מבטו מהול בכעס, ובדאגה, ציפייה...

״זה, זה הכל.״ אני מתייפחת, מתקשה לנשום כשגוש הדמעות מתחדש בגרוני, הולך ומתחזק - מתפרץ. אני כבר בוכה בהיסטריה, הדמעות שלי מכתימות את החולצה שלו והוא נותר מולי, פעור עיניים. הוא משתופף למולי וידיו אוחזות בפניי, ממקדות אותן מול שלו, ראייתי מטושטשת מהדמעות שהוא דואג למחות בזו אחר זו ולבסוף אני מעט נרגעת.