Different worlds | גמור

פרק 80 - חשיבת יתר

חשיבת יתר
Song: Summertime Sadness
הפרק מוקדש למקסימה הזאת: hila135@

״המצב בינינו לעולם לא יהיה בריא לגמרי. אני לעולם לא אפסיק לאהוב אותך, ועם זאת, גם לכעוס עלייך. נתת לי יותר מדי סיבות לאורך כל החיים.״ אני אומרת בשקט והדמעות זולגות מעיניה. המצב הזה כואב, אני יודעת. ״אני רוצה שתצאי מזה, אני רוצה ללוות אותך, באמת. זה לא סותר.״ אני מנסה לשפר את הרגשתה אך הלחיים שלה עדיין נרטבות שוב ושוב. ״אני באמת חושבת שיש עוד חיים לפנייך, שמגיעה לך הזדמנות ליצור את החיים שמעולם לא היו לך. את מסוגלת.״ אני גומעת את רוקי, והעיניים שלה מבריקות. ״אבל זה לא אומר שאת יכולה לקחת ממני את הזכות לחיות את החיים שלי.״ אני מנסה להיות עדינה עד כמה שאני יכולה. ״זה אולי נראה אגואיסטי שדווקא עכשיו אני נעלמת לימים שלמים אל מייקל, אבל את לא יכולה לצפות ממני להקריב הכל. בייחוד שאת לא עשית את זה בשבילי. הטיימינג הזה נורא עבורי בדיוק כמו שהוא עבורך.״ הקול שלי אפילו לא רועד, ואני מופתעת לכמה אטומה אני כלפיה, הרגישות שלי אפילו לא באה לידי ביטוי מולה.

״הקרבתי.״ אני שומעת את קולה לפתע, ולא יכולה שלא לגחך. ״הקרבתי, ליה. הקרבתי הרבה. כל החיים הייתי עסוקה בעבודה מהבוקר עד הלילה בשביל לפרנס אותך ואת הבית הזה ואת יודעת את זה.״ בעיניה משתקף כעס ואני מהנהנת. זה נכון, אבל זה לא אומר כלום.

״זה לא נקרא להקריב, זה נקרא לאכול את הדייסה שבישלת, אמא. הדבר היחיד שהקרבת זה את המשפחה שלי, ואותי!״ אני מאבדת את העשתונות, והנה הרגע האמיתי בו הקול שלי רועד.

״יש דברים שאת לא יודעת, ליה.״ היא משפילה את מבטה ואני בסערת רגשות, מגחכת בסרקזם.

״אה, באמת? כמו מה? הנה, יש לך אפשרות להאיר את עיניי.״ אני כמעט צועקת והיא נותרת דוממת.
״כמו שחשבתי. אז אל תזייני לי את השכ-״ אני עוצרת את עצמי כשאני מבינה עד כמה אני צורחת, ונושמת עמוק. ״אני הולכת להכין לך משהו לאכול.״ אני אוספת את עצמי מחדש ויוצאת מהחדר שלה, עם ערימת החשבונות שהיא אפילו לא טרחה לפתוח.

*

אני נוטלת את המגבת ומייבשת את הכלים, מפהקת. כל הלילה לא עצמתי עין, תחושת הבטן שלי מבשרת רעות, ואני כבר חנוקה מדי בשביל לנסות ולנתח אותה. אני נאנחת ומנגבת את השיש הרטוב, מרוצה מעצמי על כך שלפחות גרמתי לבית להיראות נקי עד כמה שאפשר.
אני מביטה בשעון הקיר הישן, ואוספת את הסווטשירט שלי מהכיסא במטבח, לובשת אותו.
השעה היא שעת בוקר מוקדמת ואני ואמא צריכות לצאת אל בית החולים להתחלת התהליך. אני מבועתת, אני מרגישה שהזמן רץ ואני לא מצליחה לעמוד בקצב. אני לא מבינה כלום, במה זה כרוך, ועם מה יש לי העסק. האם היא בסכנת חיים? כנראה, אפילו ההליך הקטן ביותר הוא בעל אפשרות שיסתבך ויוביל למוות, אך אני מנערת את ראשי, מנסה לא לחשוב על כך.
המוות הוא התרחיש הרע ביותר בשבילי, אך הטוב ביותר בשבילה. הרי החיים שלה הם לא חיים. הלוואי ותוכל לצאת לחיים אמיתיים, לפתוח דף חדש, אבל אני כבר חסרת תקוות. מה יש לעולם האכזר הזה להציע לאישה בשנות החמישים המאוחרות לחייה כשהיא חסרת כל?
מאז ומתמיד אמא שלי נהגה לפתח תלות. בהכל חוץ מעצמה. תחילה, באבא שלי. ברגשות שלו, במצבי הרוח שלו, בכסף שלו... אחר כך, כשהוא עזב אותנו ולא הותיר לא לה ולא לי את האפשרות לתלות בו תקוות, היא פיתחה את התלות שלה בעבודה... ובי. הרגשתי שאני הדבר היחיד בזכותו היא חיה, ולא במובן הטוב. העובדה שאת החוט היחיד שמקשר בין החיים לאמא שלך היא נטל כבד מדי על כתפיים של ילדה קטנה, והעובדה הזאת מאלצת אותך להתבגר בהקדם ולהבין שאם לא את, גם אמא שלך לא תשרוד. מתמיד אני זוכרת את עצמי עצמאית, יתר על המידה. מתמודדת עם הכל לבד, גם כשהדברים הם חסרי פיתרון. לעולם לא פניתי לאימי לעזרה. לא כספית, לא לימודית, ולא רגשית. ועל זה, אני כועסת עליה.
אני מתקדמת אל המסדרון, להעיר את אימי, אך צליל הודעה שבוקע מהנייד שלי עוצר אותי. אני מביטה במסך המואר.