Different worlds | גמור

פרק 78 - זכר אלפא

זכר אלפא
Song: Harry Styles - She

״אביתר!״ צרחה מעומעמת חודרת אל שנתי לפתע, גורמת לי להתיישר במהירות, עד כדי סחרחורת. אני ממצמצת בעיניי, החדר עטוף חשיכה, ומלמולים עדינים נשמעים מפעם לפעם. אני מתאפסת על עצמי וסורקת את מייקל. הגבות שלו מכווצות והעיניים שלו מרצדות מבעד לעפעפיים. הוא חולם.
״תשאר איתי, אחי. חובש!״ המילים הופכות ברורות יותר ואני עוצמת את עיניי בחוזקה. זה סיוט.

״מייקל.״ אני קוראת בשמו, מנסה להחדיר את קולי אל חלומו, להעיר אותו בהדרגתיות.

״אני מאבד אותו! אביתר, תסתכל עליי! תפקח עיניים. בני זונות, שמישהו יבוא כבר!״ הצרחות שלו משתקות אותי, ברורות עד כדי זעזוע. הוא ממש נשאב אל תוך הפלאשבק הארור.

״מייקל,״ הפעם אני נוגעת בו בעדינות. הוא לוהט ומזיע. מסכן שלי.

״לא... לא! לא! לא!״ הידיים שלו נעות לפתע, והלב שלי דופק על מאתיים.

״מייקל, תתעורר,״ אני מתחננת, מרגישה כל כך חסרת אונים. מה עושים במצב כזה?!
דמעה חומקת מבין עיניי כשאני מביטה בעולם שלי מתרסק למול עיניי. שבור וחשוף, חלקיקי הזכוכיות השבורות מתמונות העבר פוצעות את ליבו שוב, כאילו לא היה פצוע כבר פעם. ״מייקל, בבקשה. קום.״ הקול שלי קצת יותר גבוה והעיניים שלו נפקחות בבת אחת, גורמות לי אפילו להיבהל במקצת.

״ליה?״ העיניים השחורות שלו מביטות בי מבעד לחושך, מזועזעות ושואלות. ״מה קרה? היה לך סיוט?״ הוא מתיישר לישיבה, היד שלו אוטומטית ניגשת ללחיי, מוחה את דמעות הפניקה שלי, ואני מביטה בו בהלם.

״אתה חלמת, מייקל.״ אני גומעת את רוקי, והוא מכווץ את גבותיו.

״דיברתי?״ קולו מרצין ואני מהנהנת.

״צרחת.״

״מה אמרתי?״ הוא שואל ואני נחבטת ביני לבין עצמי אם להציף את הזכרונות שוב, כשהוא במצב הכרתי מלא, זה הדבר הנכון לעשות.
״ליה...״ הוא הופך חסר סבלנות כשאני איני עונה לו.

״זה משנה?״ אני נאכלת מבפנים. מי יודע איך יגיב?

״דברי.״ הוא שוחק את שיניו ואני תוהה למה זה כזה קריטי. הרי זה לא שהוא לא היה מודע לסיוטים האלה קודם לכן. הוא מכיר אותם בטח ובטח שיותר טוב ממני.

״אביתר.״ אני לוחשת. ״חלמת על אביתר.״ העיניים שלו נפערות ואני נאלמת דום מול הניצוץ השחור והנסער.

״לא חלמתי עליו שנים.״ הוא פוצה את פיו לפתע ואני משפשפת את פניי בכפות ידיי.

״השיחה שלנו הציפה את זה לבטח.״ אני נאנחת בחרטה. ״אני מצטערת.״ קולי רועד והוא מושך אותי לחיבוק במיידי.

״תפסיקי להתנצל לשווא, את ממש לא אשמה בעבר שלי.״ הוא מרגיע אותי אבל הבטן שלי מתהפכת. אולי הפעלתי עליו יותר מדי לחץ? אולי זה היה מוקדם מדי להציף את הכל ביחד...