Different worlds | גמור

פרק 3 - שקר אחד גדול ולא מחמם

שקר אחד גדול ולא מחמם
Song: Alec Benjamin - Jesus in LA

אחת המזכירות שראיתי בדלפק הראשי בקומה הראשונה הגיעה הנה יחד עם בנה, שלא מפסיק לפתוח שקיות של סוכר חום ולשפוך אותן לכל עבר השולחן. כל הזמן הזה, אני משקיפה מהצד, נועצת את מבטי השנאה שלי בילד ומקללת בליבי אותו ואותה, על כך שלא עצרה אותו.
וסוף כל סוף הם הלכו.
אני ממהרת לגשת ולנקות היטב את כל הבלגן,
בעודי ממלמלת תחת אפי כמה מילות שנאה וכשאני סוף כל סוף מסיימת לייבש את השולחן הארור, שעון ידי מצפצף ומזכיר לי שעכשיו נגמרה רשמית המשמרת השנייה שלי כאן.
אני מניחה את המטלית על הדלפק, נאנחת בעייפות. אין ספק שאני תשושה.
אני מורידה בגאווה את הסינר השחור שלי ומניחה אותו בלוקר המיועד לעובדים שקיבלתי רק היום. אני טורקת את הלוקר שלי ועוברת דרך המטבח להיפרד מאיתי שנשאר פה עד שסוגרים.

״ליבי איתך, איתי.״ אני מחייכת והוא משלב את ידיו סביב צווארו מדמה חנק ואני צוחקת מטפשותו. ״ביי לך, בהצלחה.״ אני מפריחה אליו נשיקה ויוצאת מן המטבח, מתקדמת אל עבר היציאה.

״את הולכת, ליזה?״ נשמע קולה של אלין ומשום מה, מבלי אפילו לדעת למה, אני עוצרת במקומי ומאזינה... שוב.

״כן.״ אני שומעת את קולה של ליזה בקושי. כבר הזכרתי שהיא שקטה?

״באסה לך. לא תספיקי לראות אותו,״ מגחכת אלין ואני לא יכולה שלא לגלגל את עיניי.
זה הדבר היחיד שהיא חושבת עליו? או שאולי זאת רק דרכה להתגונן? לא ידוע, אבל משום מה אני נוטה להאמין שהיא פשוט לא מדברת בשפה שלי... אנחנו פונות לדרכים שונות בחיים וזה לגמרי בסדר מבחינתי.

״ביי.״ נפרדת ממנה אלין וכמה שניות לאחר מכן אני רואה את ליזה יוצאת מן המטבח.

״היי,״ אני מחייכת אליה, היא מביטה בי, מחייכת חצי חיוך והולכת, אפילו תשובה קצרה לא קיבלתי. הכל בסדר איתה? אני מנידה בראשי, כנראה שהיא תישאר בגדר תעלומה. אני פותחת את דלת המסעדה ומתקדמת אל המעלית שנמצאת בקומה העשרים ושלוש.
אני לוחצת על הכפתור ומחכה.
קומה עשרים ושתיים...
קומה עשרים...
קומה שבע עשרה...
הנה היא כבר בקומה עשר...
ואז הדלתות נפתחות.
מן המעלית יוצאים שני מגודלים בחליפות שחורות ואוזניה, את אחד מהם זיהיתי, הו כן, האח הגדול.
הוא מניד בראשו לעברי לאות שלום ומתקדם במקביל אל השני. כמו רובוטים.
לאחר שעברו אותי, אני יכולה לראות את מייקל. הבוס.
חליפה כחולה, שעון זהב ונעליים שחורות מעטרים אותו. הוא יוצא מן המעלית, לא מביט בי, עובר אותי מבלי להביט בי כלל וכלל, אפילו לא פזילה, מה קרה? לא יאה לו להביט במישהי כמוני?
מתנשא. זה מה שהוא. אני מסתובבת ומביטה בו נכנס אל המסעדה בעוד ששני השומרים נשארים מחוץ לדלת ומשקיפים. אני מסיטה את מבטי וממהרת להיכנס אל המעלית שכמעט נסגרת, ורק כשהדלתות נסגרות אחרי, אני מאשרת לעצמי להוציא כמה קללות שאיפקתי את עצמי לא להגיד קודם.