Different worlds | גמור

פרק 50 - גוב האריות

גוב האריות

אני יושבת על ספת העור, עטופה בשמיכה דקה כששיערי הרטוב נוטף על גבי מפעם לפעם.
אני שוב מוצאת את אצבעי בפי, כשאני מנקרת בעדינות את העור מסביב לציפורן, כפי שאני נוהגת לעשות כשאני לחוצה.
אני נודדת במחשבות על עוד דברים שטותיים בתקווה שיגיע וירגיע אותי כבר, ששפתיו היפהפיות יפלטו בעדינות שם זר שירגיע לי את כל הרוחות בגוף. אני בסטרס לא נורמלי, מביטה בדלת הפתוחה למחיצה, שומעת את רעש הנייר אותו הוא מדפדף מדי פעם. הוא חוזר לחדר לפתע, דף בידו והוא מעיין בו עדיין.
עיניו ננעצות בי והוא נאנח, ״תוציאי את היד מהפה, יהיה לך זיהום בסוף.״ הוא נוזף בי ואני מניחה לידי ומתרוממת על רגליי. ״נו?״ אני מביטה בו בציפייה.

״אהוד רוזנברג.״ הוא מקריא מן הדף ואני מוציאה את כל האוויר מריאותיי בנשיפה חדה, הו, אלוהים תודה, תודה, תודה לך.

זה לא הוא.

״נרגעת?״ הוא זוקר את גבתו, מניח את הדף על השולחן הצדדי וניגש אליי. אני מהנהנת בחיוך, מתמלאת בהקלה נעימה ומאפשרת לעצמי להתרפק בין ידיו. ״עכשיו את יכולה להסביר לי מה הסיפור? מה ציפית לשמוע?״ אנחנו מתיישבים על הספה, עכשיו כבר שעה לחצות והוא אוחז בשלט ומעמעם את האורות. אווירה נעימה ובטוחה מתפזרת בחדר ואני שואפת אוויר עמוקות ומיישירה מבטי לעיניו.

״אהוד... זה שם שלא שמעתי המון זמן...״ אני מגחכת לעצמי, נשאבת אל שבילי הזיכרון המודחקים, הלילות המצלקים והמילים הקשות שנורו בזו אחר זו. ״לאבא שלי קראו אהוד, אתה יודע?״ אני אומרת, מחייכת חיוך קצר ויבש. ״פחדתי שלא אצליח להתמודד עם העובדה שהוא חזר לחיים שלי, בנוסף להכל.״ אני מודה והוא מביט בי בעניין, ואצבעו מסיטה קבוצת שיערות סוררות ורטובות אל מאחורי אוזני.

״בנוסף להכל?״ הוא שואל, בעיניו ניצתת דאגה ואני מהנהנת, נלחמת בדמעות שמעקצצות בעיניי.

״אני שונאת לשהות באי וודאות וכרגע יש לי הרבה ממנו.״ אני אומרת, רעד קל חולף בגופי וידו מלטפת בעדינות את לחיי. ״כל החזרה לישראל, ידעתי שזה יהיה קשה...״ אני כמעט מייללת, מכחכחת בגרוני ומנסה להתגבר על גל השיטפון שמנסה בעל כורחי לקחת אותי איתו.
אני לא רוצה לתת לו לסחוף אותי שוב אל המצולות, ערימות על גבי ערימות של זכרונות וצלקות מהימים עברו, הייתי שם כבר.
בשלהי גיל ההתבגרות כל הכעס שצברתי במהלך השנים על ההורים שלי יצא ממני בכמויות, החלטתי למרוד בעולם וחשבתי שלצבוע את העיניים שלי בשחור זה יעזור.
כל סגנון החיים שלי השתנה ואפילו לא אהבתי את זה, אבל לא אהבתי את האני הקודמת שלי אפילו יותר. לא אהבתי את עצמי. רציתי לנקום באבא שלי על מה שעשה למשפחה שלי, לאמא שלי בפרט. רציתי לנקום באמא שלי על כך שאישרה לו לעשות את זה, ועוד יותר רציתי לנקום בעולם על שגרם לזה לקרות.
איבדתי את עצמי בתקופה הזאת, חיפשתי אהבה בגיל כה צעיר רק בשביל לברוח מהבית שלי אל שלו, חיפשתי אחר נשיקות ריקניות רק בשביל שיגרמו לי לחשוב על משהו אחר.
חברות שלי התעסקו בשטויות בזמן שאני התעסקתי במלחמה בין עצמי לעולם.
במבט לאחור כל מה שהייתי זקוקה לו זה קצת חום ואהבה, אוזן קשבת ועצות כנות.
אך לא היה לי את זה, מעולם לא העניקו לי את מה שמגיע לי, ואני עומדת על כך עד היום.
החיים שלי השתנו מהקצה לקצה כל כך הרבה פעמים שבתור ילדה מבולבלת חוויתי את זה בתור מערבולת עצומה של רגשות ושנאה עצמית.
הייתה לי תקופה שהאשמתי את עצמי בכל מה שקרה בבית, שניסיתי בכל כוחי להבין איפה אני טעיתי, למה אבא עזב אותנו בגללי, הלקתי את עצמי על כך שוב ושוב ושוב. ״אתה יודע שאבא שלי עזב, נכון?״ אני גומעת את גוש הרגשות שנטוע בגרוני ומייקל מיד מאזין בשתיקה. ״לא ארחיב יותר מדי, אבל זה גרם לי לעבור דברים לא קלים בילדות שלי, המון תקופות מורכבות בנעורים. לא אהבתי את עצמי בכלל.״ אני כמעט מתייפחת בעודי מנגבת בעדינות את הדמעות מלחיי. ״בכיתה יב׳ הייתה לי מורה בשם ניצה, היא הייתה היחידה שהבחינה במצוקה שלי, אף אחד לא היה שם בשבילי.״ אני מספרת לו, מאשרת לעצמי לפתוח בפניו את התקופה השחורה ביותר שלי, התקופה שבה כמעט והלכתי בדרכה של אימי.
היו לי המון מחשבות אובדניות, הפרעות, התנסתי בהתמכרויות שונות וכמעט נכנעתי לעולם הזה, לחור השחור שגומע כל טיפה טובה ממך, שמערבל את המחשבות ומשמיע קולות, קולות זועקים, צורמים ורשעים. מן אמירות זרות של תת המודע, שמובילות אותך היישר אל המקומות האלו.
למזלי, היא עזרה לי לצאת משם עוד בהתחלה, לפני שהספקתי להישאב לשם עד תם. ״היא די הצילה אותי, בהתחלה זלזלתי בה, מי היא חושבת שהיא, לא כך?״ אני מגחכת, נזכרת במבטים המרוחקים ששלחתי לה כשהיא ביקשה בעדינות שאשאר לכמה דקות בסיום יום הלימודים. ״היא רצתה לשבת איתי בקפה הפינתי, ״שוקו ועוגיות״ היא הציעה לי, אבל אני ראיתי את הדאגה בעיניים שלה.״ אני מספרת לו, ״דחיתי את ההצעות שלה כל פעם מחדש עם חיוך אטום, כל מה שרציתי שתעשה זה שתעזוב אותי במנוחה אבל היא לא הניחה, לא כמו כולם לפחות.״ אני מתמלאת בכעס המוכר כלפי העולם, כלפי ההורים שלי שהראש שלהם היה תחוב בתחת של עצמם ועל חברות שלי שכל מה שעניין אותן זה בנים וסקס.
״במבט לאחור, אני יכולה להגיד שאף אחד לא יכל לעזור לי כל עוד לא רציתי לעזור לעצמי, וזה בדיוק מה שניצה עשתה. היא עזרה לי לרצות לעזור לעצמי, היא נתנה לי את המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש, וזה תשומת לב, מבט חם וזמן. היא נתנה לי זמן.״ אני נשענת על חזהו, וידיו עוטפות אותי בחמימות. ״זה לא ביג דיל, וזה עבר. אבל כששמעתי את השם הזה שוב, וראיתי את השיער האפרפר שלו... זה החזיר אותי לתקופות בהן היה בחיים שלי.״