Different worlds | גמור

פרק 33 - געגוע

געגוע

ראשי מסתחרר מהמחשבות והפעם לא באופן מטאפורי, ״היי,״ קולו המוכר של מייקל מפקס אותי. ״מה יש לך? את חיוורת.״ הוא מכווץ גבותיו, ומניח את כף ידו על מצחי.

״תרגע. אין לי חום, הכל בסדר.״ אני מצחקקת והוא מביט בי באדישות. ״אתה יכול להודות שאתה דואג לי, לא תמות מזה.״ אני מגחכת והוא מותח את שפתיו לחיוך צדדי.

״אני דואג לך, ליה.״ הוא אומר את המילים באיטיות ואני מתאמצת בכל כוחי לא להינמס ממילותיו.

״אני בסך הכל מבולבלת, זה הכל.״ אני נושפת ומתיישבת באפיסת כוחות על ספת העור השחורה. לעזאזל, היום בקושי התחיל.

״מבולבלת?״ הוא שואל ואני מהנהנת.

״אני מבולבלת, בעיקר במאבק מול עצמי.״ אני מנסה להסביר אך נכשלת. ״עזוב... זה יעבור לי.״ אני מוסיפה והוא ממשיך להביט בי בחשדנות.

״זה קשור לעובדה שהייתי עם קיילי בעבר?״ הוא מעלה את הנושא בשנית ואני לא מסוגלת לשקר לו.

״כן. אבל לא באופן שאתה חושב עליו, זה לא מפריע לי שהייתם ביחד. זה פשוט...״ אני עוצרת לרגע ומנסה לחשוב על הדרך הטובה ביותר לבטא את עצמי.

״פשוט, מה?״ הוא מאיץ בי ואני משתתקת, אני בקושי יודעת להסביר את העניין לעצמי.

״יש לך מים? הגרון שלי מתייבש.״ אני גומעת את רוקי ומנצלת את הרגע בשביל להעביר נושא.

״שלא תחשבי שהצלחת להתחמק, ליה.״ הוא נועץ בי מבט נוקב ומיד לאחר מכן מתרומם על רגליו אל עבר השולחן. אני עוקבת אחר צעדיו, איך שהוא מחזיק את הקנקן בידו הימנית ומוזג את המים לכוס הזכוכית, איך שהוא מרים אותה בין ידיו וחוזר להתיישב על ידי, מגיש אותה לעברי. משום מה כל זה היה נראה לי גברי מתמיד.

״אני עייפה.״ קולי שקט כשאני מניחה את הכוס על שולחן הזכוכית.

״לא ישנת טוב?״ הוא שואל ואני מושכת בכתפיי. ״ישנתי רגיל. כנראה התייבשתי.״ אני תוהה בקול והוא מביט בי בכעס. ״מה העניין?״ אני נאנחת והוא פותח עוד כפתור בחולצתו הכחולה.

״את לא דואגת לעצמך, אני צריך לפטר אותך בשביל שתזכרי לשתות מים?״ הוא נוזף בי כמו אבא שנוזף בבתו הקטנה ומשום מה זה מחמם את ליבי. אולי זה קשור לעובדה שאני לא זכיתי לאבא שינזוף בי מדי פעם, שידאג לי. ואולי זה קשור לעובדה שאני מתרגשת רק מעצם העובדה שהוא מתעניין בי. זה אולי מעט שטחי, אבל גברים לא היו בראש רשימת הדברים החשובים שלי עד לפני חודש, ושלא נדבר על העובדה שכמעט ולא התעניינו בי, לפחות לא במובן הזוגי... ככה שאני מוצאת את עצמי מתרגשת כמעט מכל פעולה שלו, כאילו עדיין מתקשה להאמין שכל זה מגיע לי. ״אני לא מבין למה את מתעקשת לעבוד בעבודה הזאת שאת אפילו לא מסוגלת לשמור על עצמך.״ הוא מצקצק בלשונו בעודי עדיין מנסה להילחם בחיוך החולמני והמטופש שמרוח על שפתיי. ״מה?״ הוא זועף ואני ממשיכה לחייך.